ביקורות מוזיקה וכתבות תרבות - עמי ברנד

אילן וירצברג: תקן איכותי

אילן וירצברג נמצא בשטח מאז תחילת שנות השבעים. הוא הרבה להשתתף כנגן ומלחין בפסטיבלי זמר ובפסטיבלי ילדים, ובאלה הוא היה תמיד על התקן האיכותי והלא מתחנף. בין השירים שהלחין 'תיתני לי להחליט' (ג'וזי כץ) ו'הלילות הקסומים' (נורית גלרון) לילדים, או 'זה לא זה' למבוגרים. וירצברג תמיד כיוון גבוה כמלחין וכמעבד, אבל גם גישתו למילים היא כזאת שלא מתפשרת.
כך מצא את עצמו וירצברג עובד עם שמעון גלבץ על 'בציר טוב', אלבום מופתי משירי יונה וולך. הקולות של השניים וגישת הרוק המתקדם בעיבודים עשתה הרבה טוב לוולך, אבל לא הרשימה את הקהל. שנים רבות לקח ל'בציר טוב' להגיע למכירות של תקליט זהב (20 אלף עותקים).
המעורבות של וירצברג ברבי מכר היתה במפגשים שלו עם שתי זמרות בעיקר: גלי עטרי ונורית גלרון. הראשונה, זוכת אירוויזיון עם קריירה מדשדשת, קיבלה מוירצברג תנופה מחודשת כשהפיק מוסיקלית את 'אמצע ספטמבר' (86'), שהניב להיטים רבים ונמכר מצוין. עטרי המשיכה איתו לאלבומים הבאים, 'צעד אחד לפני הנהר' ו'בראשית', ומכרה עוד יותר.
גלרון היתה תקועה כמה שנים טובות במשבצת הזמרת האיכותית אך הבלתי מסחרית. וירצברג היה מעורב בכל אלבומיה, אבל רק ברביעי, 'משהו בלבבה' (87'), הוא היה למפיק המוסיקלי. ההשפעה שלו הביאה לראשונה לגלרון את הפלטינה (40 אלף). לא היה מדובר במקרה. נדמה שוירצברג, למרות ההתרחקות שלו מחומר ממוסחר או פופולרי מדי, דווקא יודע איך לדבר לקהל הקונים.
וירצברג, מצידו, התמיד בקריירת סולו שכמעט לא השאירה סימן. מאז שנת 85' הוא הוציא שמונה אלבומים, שניים מהם אינסטרומנטליים-אלקטרוניים ששוחררו חינם באינטרנט. אף שבכל אלבום של וירצברג, גם בפחות טובים, יש המון מה לשמוע, רוב מאזיני המוסיקה בארץ לא מכירים אותם והשם וירצברג מצלצל להם רחוק ונשכח.

די-אקס-אם: לקחו ברצינות

בכל פעם שהשם קרני פוסטל מופיע בקרדיטים של אלבומים, או כשהיא מנגנת עם דוד ד'אור או עם אסף אמדורסקי, עולה בי השאלה אם מישהו משותפיה המוסיקליים העכשוויים מכירים את די-אקס-אם.
די-אקס-אם קמה באמצע שנות השמונים, ובתחילה לא כללה את פוסטל. החברים העיקריים היו יריב אלטר ורונן הופמן. הם עשו מוסיקה תעשייתית שכללה רעש ממקדחות וממייבשי שיער. המוסיקה הופצה על גבי קלטות טייפ, במספר מצומצם מאוד של עותקים ובעיצוב חריג ביופיו. אלטר עיצב לקלטות עטיפות מיוחדות, בעבודת יד. כל קלטת היתה משום כך יחידה במינה ונדירה.
הצטרפותה של פוסטל הובילה גם לשינוי קו מסוים בלהקה. במקום סימפוניות של רעש, הם התחילו לכתוב שירים ממש. 'פייסלס' (86'), הקלטת הראשונה עם פוסטל, הכילה את 'חורף', את 'נו ווייס סינגר' ואת 'מיידנק', ניסיון כן להתמודד אחרת עם השואה. בין השירים שולבו קטעי אווירה אינסטרומנטליים, חלקם מנוכרים וכועסים וחלקם בעלי גוון כנסייתי מפויס.
הקלטת שבאה אחר כך, 'SAD', היתה הפעם הראשונה שבה השתמשו בארץ בסאמפלר. 'סאד' היה אלבום מופת עם שירים באנגלית שידעו להתחבר לתחושות מקומיות ואוניברסליות. ההשפעות שלהם מאיינשטורצנדה נויבאטן הגרמנים ולייבאך היוגוסלבים התערבבו עם השפעות של פורטיס ומינימל קומפקט. אלטר, הופמן ופוסטל לקחו את עצמם ברצינות. הם הוציאו מוסיקה בתפוצה קטנה, אבל התייחסו אל מי שצרך את המוסיקה שלהם בכבוד.
לא היתה להם חברת תקליטים, ובזמן שגלרון ועטרי נמצאו בכל חנות, אף קלטת של די-אקס-אם לא הודפסה ביותר ממאה עותקים, שנמכרו בחנות אחת או שתיים בתל-אביב.
היה גם ניסיון של הלהקה בעברית, בשני שירים מצמררים בעוצמתם של המשורר אלי הירש, אבל גם זה לא הספיק לקהל. די-אקס-אם הפסיקו את פעילותם ב-93'. מאז נדמה שגם מי שהכיר שכח, וחבל.

טאטו: גיוון מפרה