ביקורות מוזיקה וכתבות תרבות - עמי ברנד

מלכה שפיגל

ראש בלטה

סווים/ אירסיי

יש בעיה מאוד מעצבנת בכל מה שקשור לאלבומי מופת שיוצאים מה שנקרא, 'בשוליים'. כשאמן איזוטרי יחסית מוציא אלבום, גם אם מדובר במשהו שמבחינת משקלו הסגולי מקביל ל'שבלול' של איינשטיין וחנוך, האלבום יאזל תוך תקופה מסוימת, ובכך יקיץ הקץ. אמני שוליים לא יכולים להרשות לעצמם הדפסה של מהדורה בת יותר מאלף עד אלפיים עותקים. הרי אם מדובר במשהו טוב, אלפיים איש בעלי טעם הרי תמיד יימצאו. אחרי שתאזל המהדורה הראשונה, איש לא ידפיס אותה מחדש. אנשים ימשיכו להעביר מפה לאוזן את השמועה, אבל הדרך היחידה להשיג את השירים תהיה בתוכנות שיתוף הקבצים באינטרנט.

צריך יוזמה ומעוף, שהרי רווח כספי גדול אין פה, כדי להוציא יצירות כאלה מחדש. אירסיי, חברת התקליטים של חנות המוסיקה והוידאו 'האוזן השלישית' החליטה להוציא מחדש את 'ראש בלטה', אלבום הבכורה של מלכה שפיגל, בסיסטית מינימל קומפקט, שיצא במקור לפני שתים עשרה שנה. מינימל היתה הרכב יצוא ישראלי שהתגורר בבריסל וכלל בנוסף לשפיגל בבס את סמי בירנבך שכתב ומילים ושר, ואת רמי פורטיס וברי סחרוף בגיטרות. המתופף היה הולנדי אנרגטי בשם מקס פרנקן. שפיגל שרה חלק מהשירים בלהקה, אחד מאלה בלט במיוחד: 'כשאלך' הפך לסמלה של הלהקה כשהוא שולב בפסקול סרט המופת 'מלאכים בשמי ברלין' של הבמאי וים ונדרס.

כשהתפרקה הלהקה חזרו סחרוף ופורטיס לארץ והתחילו קריירה מצליחה בעברית. שפיגל, שנישאה לסולן להקת וייר, קולין ניומן, נשארה בחו"ל. היא המשיכה ליצור מוסיקה בבית, אבל שלא כמו פורטיס וסחרוף, שפיגל לא הוציאה שום דבר לבד לאחר פירוק הלהקה.

חמש שנים של שתיקה עברו וכמעט משום מקום, הפתיעה שפיגל עם אלבום שלם דווקא בעברית. האלבום הופץ באירופה ואפילו בארה"ב והצליח לא רע בשוק האלטרנטיבי, במיוחד בהתחשב בשפה המשמשת בו.

'ראש בלטה' הוא עוף מוזר. שפיגל שרה בעברית, אבל מדובר במוצר בריטי לגמרי. הרבה פעמים אמנים מקומיים ששרים באנגלית מקבלים מחמאות על הסאונד המוקפד או על המבטא הנקי, אבל אלו תמיד נשמעות כמו מחמאות ניחומים: למרות שאתה ישראלי, החומר נשמע ממש חוצלארץ. שפיגל נשמעת חוצלארץ, למרות שהשירים בעברית, מכיוון ששנות הגלות שלה באמת שינו אותה ואת הדרך שבה היא מאזינה למוסיקה וצורכת אותה. וכן, מה לעשות, בחו"ל יש סטנדרטים אחרים.

שפיגל בחרה טקסטים של דליה רביקוביץ ('כישופים') ושל אנטון שמאס ('יושבים על המעקה') כדי להתחבר לישראל הממשית הרחוקה מהאולפן הביתי שבלונדון. בנוסף על אלה היא נעזרה שוב בסמי בירנבך, בשני שירים.

האזנה ראשונה למי שאינו מכיר את החומר של מינימל תהיה מעט קשה. קול הילדה המריר-מתוק של שפיגל נפגש עם גיטרות, בס וסינתי בעלי אפקט מטשטשת. למינימל היה פעם שיר שהגדיר את הסגנון הזה כ'ריקוד סטאטי'. זה נשמע כמו פרדוקס על הנייר, אבל המוסיקה של מינימל ולצורך העניין, גם ב'ראש בלטה', נשמעת כאילו ניגנו אותה בהילוך איטי ההולך ומתגבר כך שפתאום כל מרכיבי הלחן תוקפים את האוזן בנקודה שיש בה רוך וקושי, עדינות וכוח. מי שישווה בין הקול השברירי של שפיגל ב'לסגור סיפור ישן' לבין הנוקשות הרובוטית של 'רוצה לדעת עוד' יתקשה בתחילה לזהות שמדובר באותה זמרת.

חוץ מההשפעה של להקת האם, מקובל לשמוע כאן השפעה של ניו אורדר. ההשפעה אמנם קיימת אלא ששפיגל מטיבה לערבב את הרוח הפופית של ניו אורדר עם כבדות אירופית כמו שלימדו אותה השנים בבריסל.

התמהיל הזה, כולל העברית הצלולה של שמאס, רביקוביץ, בירנבך ושפיגל עצמה ממלאים את האוזן שמחה, שלא לומר גאווה מקומית. זהו אלבום שצריך לשמוע באוזניות ולדמיין ערב גשום בסוהו.