ביקורות מוזיקה וכתבות תרבות - עמי ברנד

קולי

בראד סשן

הוצאה עצמית

כשדן תורן, שחקן מצליח, החליט לעבור לצד השני של המדרכה ולהפוך לזמר ומוסיקאי, לקח הרבה מאוד זמן עד שהקהל השתכנע. קשה היה לקבל את התיכוניסט מ'על הברזלים' בטלוויזיה ומ'בחינת בגרות' בקולנוע כבחור ששר 'בובה מדברת אנגלית' ו'לבן על לבן'. לברברה סטרייסנד מותר להיות גם שחקנית וגם זמרת. גם לגידי גוב. אבל כשמדובר באמן יוצר, קשה קצת להסתגל לשינוי.

תורן כבר הוכיח את עצמו לגמרי לא רק כי באמת מוכשר, אלא גם כי הוא פרש למען המוסיקה כמעט לגמרי ממשחק. היום ברור לכולם שהוא גיטריסט, מלחין ומחבר מילים הרבה יותר מאשר איזה שחקן אורח בטלנובלה. אמן צובר עם השנים "טייפ קאסט", אפיון דמות, ואיתה הוא ממשיך הלאה. הקהל זקוק לתיוג. אתה יכול להיות או זה או זה, קשה מאוד להיות גם וגם. 

קולי הוא מעצב שיער ולכן אצלו זה אפילו עוד יותר מסובך. מילא שחקן שנעשה זמר, אלו בכל זאת אמנויות במה סמוכות, אבל ספר שהופך למוסיקאי? זה כמעט נשמע מופרך לגמרי.

כל זה בעצם בא לומר שלפתוח את האלבום החדש של קולי הוא מעשה שנעשה מתוך חדשנות מסוימת. חוברת האלבום והעטיפה נראים כמו קטלוג של חברה שמוכרת צבע לשיער. לוגו של חברה כזאת על העטיפה האחורית רק מוסיף לספקות. עטיפה כזאת מעוררת מיד תחושה שמדובר פה במשהו חלטוריסטי, אולי סוג של קידום מכירות ביזארי, או איזה חלום ישן שמוגשם על חשבון המאזין האקראי. אולי בכלל זה בסך הכל פסקול להשמעה במספרה שמשום מה גם קיבל עטיפה והפצה מחוץ לאיזור הפן והחפיפה.

קולי מפרט בחוברת את דעותיו על מקצועו הראשי ("תספורת יוצאת מהלב, לא מהידיים"), מספר על הלילות הגשומים שבהם הקליט עם חברו דניאל קסטנבוים את הקטעים באלבום ("רוחות חורפיות שרו שירים משלהן") ומגלה את הסיבה לשם האלבום: בראד הוא קנקן התה המרוקאי שהיה מחמם לו ולשותפו המוסיקלי את לילות הנגינה וההקלטה.

קסטנבוים, למרות אלמוניותו היחסית, הוא המוסיקאי המוכר יותר. הוא היה חבר בלהקת השוליים המיתולוגית דורלקס סדלקס, ניגן עם אסף אמדורסקי ואביתר בנאי, וגם ידוע כיוצר עצמאי. תחת השם באבאגנושקה הוא הוציא כבר אלבום אחד ושיתף פעולה עם הצמד ביקיני בביצוע שלהם ל'חגיגה' של שרית חדד.

אז אולי קסטנבוים הוא חלק מהסיבה, שכש'בראד סשן' מסתובב בתוך המערכת כל הדעות הקדומות סופגות חבטה הגונה. קולי וקסטנבוים יצרו אלבום עשוי היטב ומגוון. צ'יל אאוט המשלב מוסיקה אתנית, קצת דאנס וקמצוץ אווירה עידן רייכלית. ההשפעות מתלכדות למשהו נעים מאוד לאוזן המגלה כישרון הלחנה ונגינה אמיתי.

הקטעים ארוכים למדי ורובם אינסטרומנטליים. חלקם גם נהנים מגרוב ג'אזי עם חטיבה שלמה של חצוצרה, סקסופון וסקסופון אלט. שמחת החיים של הג'אז מתערבבת במקצבי רגאיי קלים, דיאלוגים משעשעים בין הנגנים השונים ובעיקר כיף חיים.

קשה לאתר להיט של ממש שיכול להגיע לרדיו ולהפוך את האלבום הזה למוכר יותר, אבל זו איננה סיבה שלא להתוודע אליו. ויש אפילו סיבה נוספת: קולי לא בדיוק סובל מחסרון כיס והוא לא בונה על פרנסה ממוסיקה ולכן הוא לא הולך לעשות כסף ממכירות הדיסק. במקום זאת הוא תרם את כל ההכנסות לעמותת 'רוח טובה' העוסקת בהתנדבות בתחומים שונים.

העטיפה נשארה מאוד לא מזמינה אבל לא כדאי לסמוך עליה. אבל מי שמעוניין להסתכל במה שיש בתוך קנקן הבראד יגלה שהוא מלא בכל טוב, בעיקר עבור מי שמוסיקה אלקטרונית עושה לו את זה.