ביקורות מוזיקה וכתבות תרבות - עמי ברנד עמי ברנד, מבקר המוזיקה של "מקור ראשון".
מעלה לכאן מהדברים שהופיעו בעיתון: ביקורות על מוזיקה ישראלית, לפעמים מחו"ל ולפעמים כתבות מגזיניות.
|
| 1/2006
צלול עד מחנק. ג'ון קייל בזאפה (וגם בהאנגר)
ג'ון קייל הוא מוסיקאי ותיק, שמחזיק במניות יסוד באחת הלהקות החשובות ביותר בתולדות הרוק – ה'ולווט אנדרגראונד'. עם נחיתתו אצלנו, כשנשאל במסיבת עיתונאים על הלהקה ההיא, השיב קייל שהוא מעדיף לעסוק בהווה ובעתיד ושעלילות ה'ולווט' כבר לא מעניינות אותו. בכל זאת, חלפו כבר כמעט ארבעים שנה ומאז הוא כבר הוציא לבדו 23 אלבומי סולו. חלקם מופתיים, רובם טובים מאוד.
זו הסיבה שהקהל שהצטופף בעמידה וחיכה לו בכיליון עיניים ואוזניים בזאפה תל-אביב, לא ידע את נפשו כשהאיש עלה לבמה ונטל את הוויולה החשמלית המיתולוגית שלו ופצח בצלילים המוכרים של 'ונוס בפרווה', אחד השירים הישנים והעוצמתיים ביותר של ה'ולווט'.
ההופעה החלה עם בעיות טכניות קלות, כאשר קייל מניע בראשו בעצבנות לעבר הסאונדמן, מסמן שהוא לא שומע את עצמו במוניטור. אבל תוך כמה שירים לעומק ההופעה אפשר כבר היה לראות אותו מחייך. כמו שהוא עצמו איפיין את הקהל המקומי, הישראלים פשוט מקשיבים יותר. לא מן הנמנע שחלק מההרפתקאות אליהן לקח קייל את שיריו בערב הזה, היו תוצאה של הויברציות החיוביות שעלו מאנשים שמולו.
רוב ההופעה היתה איזון מדויק בין חומר חדש, משני האלבומים האחרונים יחסית, לבין שירים שכבר הפכו לקלאסיקה. קייל, מגובה בהרכב גיטרה-בס-תופים, עבר בקלות בין הגיטרות לקלידים ובין גרסה המשלבת את 'פאם פאטאל' (עוד 'ולווט' אחרון), לבין 'רוזגארדן אוף סורדס'. את הקטע הזה הוא הציג כ"אנחנו נעשה עכשיו ניסוי לשלב שני שירים באחד". ושוב הקהל מצא את עצמו נפעם.
אם קייל המליץ לצופים שזוכרים אותו בקונצרט הפסנתר מלפני שש שנים לבוא עם אטמי אוזניים, הרי שהוא קיים את אשר הבטיח. למרות כמה שירים שהגיש על הקלידים, הגיטרות שלטו, כולל דיסטורשנים, צרחות ומכות קורנס על התופים. מי שנכח בביקור הקודם שלו בארץ, קיבל שירים אחרים לגמרי. גם השירים שמוכרים בגירסאות שקטות קיבלו טיפול כזה שהזכיר לכל מי ששכח כי קייל הוא לא רק מוסיקאי בעל השכלה קלאסית, אלא גם אחד מהאבות החוקיים של הפאנק.
ההופעה הזו מוכיחה שאצל אמן גדול, היצירתיות שופעת לא רק באולפן ההקלטות. קייל ממש יצר את השירים מחדש ולכן, במידה רבה של צדק אפשר לומר שכל השירים בהופעה היו חדשים. כאילו אף פעם האיש הזה לא עמד באולפן והקליט את 'הלן אוף טרוי' או את 'באפלו באלט'.
ג'ון קייל הוא אגדה מהלכת, אבל כשמדובר בנגינה על במה האגדה לא רק חיה אלא גם בועטת - ובועטת חזק. סט השירים שקייל נתן בהופעה נגע כמעט בכל הקצוות שלו כמוסיקאי. הוא אמנם הבטיח הופעה רועשת ורוקנרול בלתי מתפשר, אבל כל מי שקיווה ל'קלוז ווטץ' - קיבל אותו בהדרן. קייל, בן 64 עם אנרגיות של בן 20, בחר נכון כאשר ליהק ללהקתו הנוכחית נגנים שמן הסתם עוד לא נולדו כשהוא התחיל את הקריירה שלו. המרשים מכולם היה מייקל ג'רום, המתופף האנרגטי, שקייל פירגן לו כמה סולואים בסופי השירים וב'פאבלו פיקאסו' - שהפך לעשר דקות של רוק מנסר, מחטא פצעים, כוחני ואוונגרדי.
בכלל, נדמה שבמילון, במקום שבו כתובה המילה 'אוונגרד' - צריכה להיות תמונה של ג'ון קייל. הוא אינו מפסיק לנסות להתחדש ונראה שהפחד היחיד שלו הוא לשעמם. גם מי שמכיר את כל השירים בעל פה, לא יכול היה להרגיש בהופעה כמו בערב שירה בציבור. קייל הקפיד על עיבודים אחרים, על סגנון הגשה שונה ועל קו פתוח בינו לבין הקהל. הרעש שיצא מהרמקולים היה מהסוג שאתה רוצה לחבק בו כל צליל. הכל נשמע צלול עד כדי מחנק. מי שהאזין לו בריכוז לא יכול היה שלא להרגיש כמה דמעות בגרון.
*הכותרת, אגב, היא הומאז' לכותרת הביקורת שנתן עמית שהם ב'חדשות' להופעה של קייל בסינרמה ב-93'
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
