ביקורות מוזיקה וכתבות תרבות - עמי ברנד

אלג'יר – מנועים קדימה; בארבי רקורדס

אחרי כמעט ארבע שנים של עבודה, אחרי שנתיים פלוס של הופעות ושינויי הרכב, להקת אלג'יר דוהרת על גבי אלבומה השני המדובר, "מנועים קדימה" אל חנויות התקליטים. לא כל יום נתקלים באלבום כזה. הפעם האחרונה שנתקלתי באלבום כזה הייתה לפני 17 שנה, כשיצא "אהוד בנאי והפליטים". יש בהשוואה הזאת אלמנטים שהם מוזיקליים נטו, כמו השילוב בין רוק ומוזיקה מזרחית, אבל עיקר ההשוואה נובעת מהעובדה ש"מנועים קדימה" הוא אלבום מהפכני, כזה שקשה להגזים בחשיבותו.

אלג'יר היא הקול של ישראל החדשה. הזעקה הלא הנשמעת למשמעות של אנשים שהקול שלהם נאלם. לא שומעים אותם בבחירות לכנסת, לא בתקשורת ולא ברחוב. הם מחפשים ישועה במוזיקה, ביצירה, במילה הכתובה, בתפילה. בכל מה שתרבות האינסטנט המקומית לא תוכל לתת. החוויה של אלג'יר היא טוטאלית, מאירת עיניים ומחדדת תודעה. הרבה מעבר למוזיקה, "מנועים קדימה" הוא המסע התרבותי הכי טוב שאתם יכולים להשיג לעצמכם בימים אלה.

אביב גדג', שירה וגיטרה, וגבריאל בלחסן, גיטרה, הקימו את אלג'יר בגיל שש עשרה במושב תלמי אליהו בנגב. המוזיקה שלהם הייתה כבר אז מורכבת. שירים בני שבע דקות שמחזיקים טקסטים צבעוניים, ספרותיים, מאתגרים. הם הוציאו אלבום ראשון, "נאמנות ותשוקה", ב- 95' ולא זכו להצלחה מסחרית למרות שהוחתמו בהד ארצי. היום, עם הרכב שכולל כינור (גיל פדידה) וסמפלר (עמי רייס) ומתופף מוערך החבר גם ב'נקמת הטרקטור' (אביב ברק) ועוד גיטרה (עופר קורן) הם מופיעים בקביעות במועדון הבית של הלייבל שלהם, צוברים קהל ומוציאים יצירה מגובשת ומלאת השראה.

גרסת הסקיצות לאלבום הזה משוטטת חופשי באינטרנט כבר זמן מה. מי שמכיר את הגרסה ההיא ישמח לגלות כי אלג'יר התקדמו, שיכללו יכולות טכניות בנגינה, בשימוש המושכל בסמפלרים (עמי רייס) ובגרמושקה (גדג')בחטיבת הקצב (באס /תופים) ובעיקר מיומנות ההבעה הקולית של גדג' השתפרה. הטריות שהייתה בסקיצות נשמרה. דווקא הטיפול החוזר שנעשה שוב באותם שירים הניב תוצאה משופרת וצלולה ולא פגע כהוא זה בראשוניות של הזעקה.

מבט על החורשים בשדות המוזיקליים שסביבה ממחיש את טיבה של הלהקה הזאת; אלג'יר משאירה מאחור את רוב המוזיקאים המקומיים. גדג' כמלחין וכמפיק השכיל למנף את ההשפעות של הפיוטים הצפון אפריקאיים, הפינק פלויד, הברירה הטבעית וז'אק ברל לטובת אמירה מצמררת וייחודית על הכאן והעכשיו, האישי והכללי. התוצר הסופי הולך רחוק יותר מכל ההשפעות גם יחד. עושר צלילי רב נגלה תוך קילוף השכבות החיצוניות של הסאונד העמוס.

מהרוק המתקדם לקחו בלחסן וגדג' את הרעיון של תקליט קונספט, הם הולכים למסע אמיץ עם התחלה, אמצע וסוף. זהו אלבום ללא הפסקת פרסומת, אינטנסיבי בכל רגע ורגע. מהאינטרו "האדמה תפתח" המרהיב, שבא לפני הצלילה במים העמוקים של העצב, הדם והטירוף שבאלבום, ועד "זיקוקים" שסוגר כשהאמן צועד לו עם שק ייסוריו על הכתף לעבר החושך ("להתראות ילדים וילדות / אני אלך בעקבות הכוכב הנופל"). למרות הכל, סיום רך לדרך רבת מהמורות. סיום שמספק קתרזיס עמוק ועצום ממדים.

רפאל הלוי, חזן בית הכנסת של תלמי אליהו, משתתף בשני קטעים, "ירח במזל עקרב", סאגה כמעט קבלית על היטלטלות הנפש בין הטמא לטהור, וב"פעמוני המאה", נבואת חורבן אפוקליפטית שנכתבה כמחווה ליובל החמישים של ישראל. גבריאל בלחסן, הגיטריסט, ללא ספק סיד בארט של המזרח התיכון, שר את "בתוך הצינורות", אולי אחד השירים העצובים והיפים ביותר שיש בעברית. בשאר השירים מוכיח אביב גדג' שהוא זה שנושא בקולו את הבשורה האמיתית, אולי היחידה האפשרית בישראל של 2004. גדג' שר רך ופגיע, זועם ונושך, בוכה וחובש פצעים. "מנועים קדימה" הוא הכר שעליו אפשר לחלום את החלומות הכי יפים אבל גם את הסיוטים הגדולים ביותר. אלג'יר נטולי ציניות, מאמינים עדיין בכוח של המוזיקה, עדיין נאמנים לתשוקה שהמוזיקה מעוררת בהם. "מנועים קדימה" צריך להיות עמוד האש שלאורו יילך הדור הבא של הרוק המקומי. תשובת הנגד לאסקפיזם, לדלדולה של הרוח, ולרוח הרעה של תרבות הטלנובלה וה-sms.