דני סנדרסון וחברים – black & white ; קלאודיה/ עננה, הפצה: הד ארצי
חמי והרודראנרס - Saturday night at the cinematheque ; קלאודיה/ עננה, הפצה: הד ארצי.
לפעמים בשעות הקטנות של הלילה, אם נודדת שנתכם, תוכלו למצוא בערוץ 2 איזה שידור של הופעה מפסטיבל "ג'אז, בלוז ווידאוטייפ" שמתקיים מדי שנה בסינמטק תל אביב. ההופעות הללו שמן הסתם ניתנות בטלוויזיה כאיזה סוג של נומבון לטרוטי העיניים, יכול להפוך לדיסק שנראה בחנות וניקח הביתה, להאזנה בשעות יותר שפויות.
יניב דוידסון שמנהל את הלייבל "עננה" (טיפקס, חמי רודנר) החליט על הקמת תת-לייבל שיוציא דיסקים ליוצרים מקומיים המעדיפים ליצור בשפות זרות, בעיקר באנגלית. שתי ההוצאות הראשונות לא מעודדות. אלו שתי הופעות מוקלטות מתוך אותו פסטיבל בסינמטק שבו שני אמנים בכירים במוזיקה הישראלית שבים אל ההשפעות שלהם מימי הסיקסטיז.
קשה להבין מה בעצם המטרה של אלבומים כאלה. אלו הקלטות שיכולות להיות מזכרת לאנשים שעמדו על הבמה וביצעו רולינג סטונס, אריק קלפטון, סם קוק או ביטלס. אבל מה זה צריך לעניין את הצרכן הביתי ?
יש הבדל גדול בין שיתוף של קהל מסוים במוזיקה שגדלת עליה, לבין הוצאה של החומר הזה לחנויות. קולות הרקע, הסולואים של הגיטרה, כולם בדיוק במקום. שום ניסיון לעשות איזו אינטרפטציה פרטית לחומר המוכר לעייפה. כאילו שני האלבומים הוקלטו באיזה פיאנו בר במלון באילת. דווקא המקצועניות שבה מבוצע החומר מעקרת אותו לחלוטין ולא משאירה שביב סיכוי לעניין אמיתי בהאזנה. למרות ניסיון לשנן שוב ושוב שסנדרסון ורודנר הם רוקרים מובילים עם רפרטואר עשיר משל עצמם לא גורעת מהתחושה של העליבות.
אצל רודנר השיתוף של שרון מולדאבי בשירה ב"רובי טיוזדיי" של הסטונס מחייה מקצת את הדיסק. אצל סנדרסון מתארחים בשירה כפיר בן ליש ואלישבע בת ישראל אבל זה רק גורם להעמקת הרושם של אירוע שאין שום סיבה לתעד אותו. שני האלבומים האלה הם קבורת החמור של עידן הקאברים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
