ביקורות מוזיקה וכתבות תרבות - עמי ברנד

כחכות רחל – משירי המשוררת רחל; הד ארצי

על אם הדרך – משירי נתן אלתרמן; הד ארצי

המוזיקה המקומית, בניגוד לנהוג בעולם, נסמכה רבות על טקסטים של משוררים. ההנחה הייתה שמילים ראויות, ספרותיות, יש ללקט אצל אמני המילים. רחל ואלתרמן הם שניים מהמולחנים ביותר. שניהם גם זכו לערבים שלמים של שיריהם המולחנים.

את האוסף של רחל ערך בתבונה וללא הפתעות מיוחדות, אלי לפיד. את שירי אלתרמן בחר בועז הראל, גם הוא רועה בשדות הקונצנזוס. שניהם נותנים מסגרת מכובדת הכוללת חוברת מילים ופרטים על הביצועים השונים, אולם שניהם תקועים בעבר. הביצוע העדכני ביותר באוסף של רחל הוקלט ע"י אחינועם ניני בשנת 91', כשרוב הקטעים עתיקים ממנו בהרבה. באוסף של אלתרמן קשה לדעת מהו השיר ה"חדש" ביותר, אבל ספק אם יש בו משהו חדש יותר.

בכל זאת, קונצנזוס זה לא תמיד רע. ואפילו רוב מכריע של הביצועים ניחן באיכות נדירה של הבעה. אריק איינשטיין הצעיר, עם החלונות הגבוהים ובלעדיהם מפליא לטפל ב"לא פעם בקיץ", ב"ואולי", וב"זמר נוגה". יוסי בנאי בדרמטיות הגדושה שלו מרגש עם "עוד אבוא אל סיפך", ו"את הלילה שלך מרגיעים". ירדנה ארזי בשיאה כמבצעת, שרה מתוך אלבום נידח שלה משנות השמונים את "יש ונדמה" שרחל כתבה במקור ברוסית, והדודאים עם הפרברים בהרמונית הקולות המופתית שלהם ל"שי".

מצער לגלות שאין כבר כמעט פניה של אמנים עכשווים אל המכמנים האלה של העברית. אמנם לאה גולדברג זכתה בשנה שעברה לפרויקט שבו ביצעו מיטב זמרות הדור החדש משיריה, וגם אלתרמן זוכה לביצוע של ברי סחרוף לפני שנים אחדות, אבל מדובר במתי מעט ולא בקריאת כיוון.

הקהל של שני האוספים המכובדים הללו הוא בעצם מבוגרים שפעם אחזו בתקליטים עם השירים האלה. התקליטים העלו אבק, הפטיפון כבר לא עובד, והנה השירים בגרסה דיגיטלית. שני המשוררים ראויים אפילו ליותר מדיסק אחד שיקבץ את מיטב שירתם המולחנת. בינתיים, האוספים האלה הם עסקה לא רעה.