ביקורות מוזיקה וכתבות תרבות - עמי ברנד

"אני רוצה ליצור תפילה ששייכת לי" - אביב גדג' מדבר, התמליל המלא לראיון.

עמי: כשהתחלתם הייתם די ילדים

אביב גדג’: אני שש עשרה גבריאל שבע עשרה

עמי: האמת זה די נדיר. חוץ מנושאי המגבעת, ואתם הרי הגעתם דרך חברה גדולה. לא בקלטת מחתרתית.

אביב גדג’: גבריאל ואני באמת מכירים מגיל אפס. זה התחיל מזה שבגיל מוקדם היינו כותבים ספרים. והייתה מין תחרות סמויה בינינו. היינו כותבים ספר נפגשים 'כמה כתבת?' 'חמישים עמוד', 'אהה, אני כתבתי שישים'. היינו כותבים ספרי הרפתקאות. אחרי זה נכנסנו לאטרף של ציור. גבריאל צייר בחסד. אני ניסיתי את מזלי ונכנעתי באיזשהו שלב. אחרי זה גילינו את המוזיקה. יש כזה וואקום במושב, כזה ריק, שאתה כל הזמן מחפש משהו. גבריאל היה מתופף. בנינו מערכת תופים מחביות של זיתים, ג'ריקנים וכאלה. אני ניגנתי על פסנתר וגיטרה בגיל 10, ניגנו ביטלס ופונץ' וזה עוד הרבה לפני שפונץ' הראשון יצא.

נוצר מצב שכבר בגיל 14-15 התחלנו לעבוד על שירים שלי. שלום בא להקליט סקיצות שלנו. גם עם התקליט הראשון הייתה לנו תופעה שהקלטנו סקיצות מדהימות וקסומות. שלום בא למושב עם ציוד הקלטה. הסקיצות האלה נשלחו להד ארצי וזה קרה מאד מהר. צריך לזכור שזה היה סוף תקופת ההחתמות. תפסנו את הגל הזה לפני שהוא נגמר. הד ארצי לא היו באולפן יותר מדי וככה יצא לנו תקליט שהוא לא מסחרי בצורה מחרידה. לא ברור איך הוא יצא בחברה גדולה. וגם מגיל מאז קטן היינו מאד מגובשים ומאד מנומקים וידענו איזה מוזיקה אנחנו רוצים לעשות.

עמי: כן, מי שקורא את טקסטים שם לא היה מנחש שזה הגיל שלכם. גם הציטוטים וההתייחסויות, פנחס שדה, תפילת שמונה עשרה.

אביב גדג’: התבגרנו מהר. הבית של גבריאל ממוקם חמישים מטר מבית הכנסת של המושב. והיה את המקלט ששמה הוא היה גר ושמה היינו מנגנים. הרבה מהשירים נכתבו ונוגנו ממש ליד הדשא של בית הכנסת. אז זה חייב לספוג את האווירה.

חוץ מזה שגבריאל ואני בילינו הרבה בשיעורי תורה שההורים שלנו שלחו אותנו כשהיינו קטנים. כל יום עם הרב מויאל. איש כזה מדהים. אני הייתי יותר אסרטיבי שם. גבריאל לא עניין אותו כי הוא בא ממשפחה יותר לוחצת בעניין הזה. הוא העדיף לשחק כדורגל. ואני, זה נורא נורא דיבר אלי. במיוחד שתוך כדי זה הייתי בבית ספר חילוני. אתה יודע, דילגתי כל הזמן בין שני העולמות.

עמי: שניכם הייתם בתחרות יצירתית אבל כבר בדיסק הראשון, הוא יותר שלך, וגבריאל יותר בשוליים. יותר בנגינה.

אביב גדג’: גבריאל פרח מאוחר יחסית. לדעתי הוא יגיע לשיאו בגיל שלושים וחמש - ארבעים. הוא מין מאיר אריאל, אהוד בנאי כזה. לוקח את הזמן שלו, לוקח את הקצב שלו. בתקופה של התקליט הראשון הוא עוד לא כתב שירים. הוא התחיל לשרבט אחרי שעברנו לתל אביב. גם השירים בדיסק החדש נכתבו רובם לפני השירים שהופיעו בדיסקים של גבריאל ("השנים היפות" ו"רכבות"). מבחינה יצירתית הוא הגיע לסטייל שלו יותר מאוחר. וזאת גם לא המילה האחרונה.

עמי: היו הופעות אחרי התקליט הראשון ?

אביב גדג’: הופענו הרבה. לא היינו כל כך מובנים בתקליט הראשון. נכנסנו לאולפן ובבחירת השירים לקחנו את הקלטת של הסקיצות והורדנו את כל הלהיטים הפוטנציאלים. רק מהפרנויה העצומה של להיכנס למכבש הזה של שוק הבידור הישראלי. נשלם את המחיר של חוסר המסחריות אבל לפחות נגיע מהשוליים למרכז לאט בקצב שלנו ולא נהפוך לאיזה מוצר חלול.

עמי: אז הופעתם לפני קהל מצומצם.

אביב גדג’: מאד מצומצם.

עמי: אז איך הלהקה שרדה את כל הדבר הזה ?

אביב גדג’: הנחת היסוד הייתה שהתקליט הראשון לא יצא כמו שרצינו שהוא ייצא. אנחנו לא נהנינו לשמוע אותו. לא עברה בו התחושה שרצינו להעביר משום בחינה. אז חשבנו שביום שנצליח להקליט חומר שאנחנו נאהב ונהיה שלמים איתו – בטוח שעוד אנשים יאהבו אותו. זה מה שעודד אותנו. זאת הייתה הנחה אופטימית.

כשהתקליט יצא עדיין היינו על קו תל אביב – תלמי אליהו. חצי מהזמן שנינו גרנו במקלט הקטן של גבריאל. ואז הרב מויאל שנתן לנו שיעורי התורה בכיתה ג'-ד' ואז נעלם, פתאום חזר לגור בסביבה והיא מגיע למושב והייתה לנו הזדמנות לשאול אותו כל מיני שאלות שהצטברו במשך השנים. למרות שההופעות היו מעטות, כבר התחלנו לחשוב על מעבר לתל אביב. היינו בין המקלט במושב לכל מיני הוסטלים באלנבי עם כל הפועלים המרוקאים והמצרים והישיבה בירושלים שהייתה באמצע. אז גם פחות או יותר התחיל להיכתב "ירח במזל עקרב" מהשיטוטים האלה. להיות רגע אחד בשיעור תורה במושב, ואחרי זה לעמוד בהלם מול בית זונות באלנבי. זה היה חדש לנו. לא היינו תמימים אבל די ילדי טבע.

עמי: גם לישיבה הלכתם יחד, אתה וגבריאל?

אביב גדג’: כן. ונסוגנו די מהר כי חיפשנו חוויה רוחנית עם עומק. חיפשנו תשובות. נורא קיווינו למצוא אותם שם. אבל מה שקיבלנו שם היה משהו שמעמיד את הדת באור לא מחמיא במיוחד. מערכת של טקסים וכללים שכל המשמעות שלהם התרוקנה לחלוטין. ויש איזה קטע לחרדים ורבנים שכשאתה מדבר איתם על מוזיקה העיניים שלהם נפתחות ונהיה להם אור בעיניים. שמענו כל מיני משפטים כמו 'יש את התורה, מקום שני – מוזיקה', 'הכוח הרוחני מטאפיזי שיש למוזיקה' ישר מדברים איתך על דויד המלך והלווים שניגנו בבית המקדש. הבנו שאנחנו במקום טוב. אולי לא נצליח לקיים תורה כמו שצריך אבל לפחות מוזיקה נעשה שזה מקום שאתה יכול להגיע בו לרמות רוחניות גבוהות.

עמי: התקליט מתעד תקופה שהיא כבר עבר מבחינתך. זה לא מבאס אותך שאתה נאלץ לחיות אותם מחדש כשהדיסק יוצא עכשיו והם כאילו רק נולדו?

אביב גדג’: התקליט הזה הוא הרבה אחורה. זה בעצם מסע בזמן. וזה לא רק הדיסק. גם בהופעות אתה חייב לעלות על הבמה כאילו הבוקר כתבת את השירים האלה. זה לא מבאס כי גם שירים שכתבתי בגיל 12 הם חלק ממני.

עמי: המוזיקה אצלך זה היה בעקבות שלום ? כי אתם נורא שונים באופי של המוזיקה וגם מבחינת ההגשה שלה. שלום שר כמו חזן ואתה מעדיף לקרוע את הגרון.

אביב גדג’: נכון. כשהייתי קטן לשלום הייתה השפעה גדולה מאד. יש בינינו שתים עשרה שנים הפרש בגיל. הבית שלנו היה מוזיקלי ברמה מטורפת. אבא שלי עם המון תקליטים של מוזיקה קלאסית ואמא שלי עם כל שירת צרפת ומוזיקה ערבית וצוענית ודרום אמריקאית. מהחדר של אחי היית יכול לשמוע סמיתס וקלאש וביטלס ורולינג סטונס ומהחדר של אחותי doors וג'טרו טול. בכל זמן נתון היו שלושה סוגים של מוזיקה. ואני למדתי לכתוב שירים משלום ומיוסי (בבליקי).  בגיל 12 באתי לשלום בבית של יעקב (חביב, בית מיתולוגי למוזיקאים בתחילת דרכם בת"א) זה היה בשנה הראשונה שלו על הבאס, אז הוא היה מתאמן, שם 'לונדון קולינג' של הקלאש ולומד את הליין של הבאס. ואני לא מכיר קלאש, לא שמעתי אף פעם. יושב וזה מדהים. ובערב הלכתי לראות הופעה שלהם בבית לסין. בחיים שלי לא הייתי בהופעה, מתחילים לנגן, ווליום עצום, 'ככה זה אמור להיות ? כזה ווליום ?' ואחר כך זה הדליק אותי. הבנתי שאני חייב לעשות מוזיקה. שלום היה בהחלט מורה דרך. עם הזמן מצאתי את הקול האישי שלי. שלום, גם במשפחה, הוא זה שכולם אוהבים, הוא זה שמסתדר עם כולם והדרכים שלו להעביר את המסר שלו הן הרבה יותר נעימות. שלום הוא איש זן כזה. אצלי זה בא יותר ממקום סוער יותר ומוחצן. אני הכבשה השחורה של המשפחה מבחינה הזאת.

עמי: ובגלל זה שמרת את ההבדל עם שם המשפחה ?

אביב גדג’: ניסיתי כשהייתי יותר צעיר לשנות ל'אביב גד', וזה פשוט לא צלצל נכון. לא עמדה איזה אידיאולוגיה עמוקה במיוחד.

עמי: כשחזרתם להופיע, כשהסקיצות פוזרו בין חברים, הרגשת שאתה מתחיל לאסוף את הקהל ? כשאתה עומד על הבמה מסונוור מהפנסים, אתה רואה שהקהל גדל והולך ?

אביב גדג’: לפני שנתיים שלוש הגענו למסקנה שאנחנו לא יכולים להגיע לקהל דרך הערוצים המקובלים. שצריך לצבור קהל כמו פעם, לנדוד מעיר לעיר, להשמיע את השירים שלנו. רק דרך השטח, לתלות מודעות, לצרוב דיסקים לאנשים, כמו מסע בחירות. עוד ב-98' הופענו בבארבי הקטן כל שבועיים. עשרים איש אחרי זה שלושים אחרי זה הגענו למאה חמישים איש. גם ידענו שלשמוע את אלג'יר בהופעה זו חוויה מאד חזקה, שאפשר לראות יותר מפעם אחת.

עמי: ההופעה היא קתרזיס בשבילך או שזה מתיש רגשית ?

אביב גדג’: אני חייב להופיע כל המן מעכשיו ועד שאני אמות. זה הדבר שמסדר אצלי הכל מבחינה נפשית וגם אומנותית. זה פורקן. השבוע הקודם (השקת הדיסק) היה מאד קשה. כל הזמן אתה עסוק בלהסביר את עצמך והגעתי להופעה אחר כך הרוס ועייף אבל עם כל כך הרבה מטען בבטן שמתפרק בהופעה, ואז אתה קם למחרת קם חדש ומתמלא.

עמי: ספר לי קצת על השבוע הזה שלפני שהדיסק יצא, לפני ההופעה המפוצצת אנשים. האמנת שזה יהיה ככה ? עם תור ארוך ואפילו אנשים שנשארים בחוץ מחוסר מקום ?

אביב גדג’: ממש לא. מה שגרם לי לא לישון היה פחות התרגשות לפני הופעה, אלא להוליד את הדבר הזה אחרי כל כך הרבה צירי לידה והמתנה. פשוט המעשה עצמו של הוצאת התקליט היה שאתה כבר יכול להרגיש את הריקנות המפחידה שתבוא אחרי זה. כבר התחלנו לחשוש. זה לא יתפוצץ עכשיו, אז יתפוצץ עוד חצי שנה ופתאום בשבוע אחד זה התפוצץ.

זה כיף וקצת מחייב יותר. זה מלחיץ.

עמי: נראה שגם היום מה שחסר לך בהופעה זה גבריאל. הרגע בהופעת ההשקה שגבריאל עלה הוארו פניך וכאילו הייתה תחושה שהכל על הכתפיים שלך והנה יש מישהו שיתחלק איתך.

אביב גדג’: יותר מזה, זה שאני יכול לעשן סיגריה באמצע הופעה.

עמי: איך אתה מתמודד עם המשבר הזה, שהלהקה באמצע השוונג ואתה מוצא את עצמך בלי חצי מהכוח היצירתי?

אביב גדג’: למדתי להשלים עם זה. בהתחלה זו הייתה טרגדיה בשבילי. כשהמשא מתחלק על יותר מזוג כתפיים אחד אז יותר קל. ברגע שגבריאל עזב זה הכריח אותי להיות יותר מחוייב, על הבמה לתת הרבה יותר. אי אפשר לתת חמישים אחוז. הבנתי שתמיד צריך לתת יותר, בלי קשר לזה שמישהו מתחלק איתך או לא. בהופעת ההשקה זה היה רגע מאד מרגש. לנגן עם גבריאל זו לא רק חוויה מוזיקלית, זו חוויה חברית. כשאני נמצא איתו, זה לא רק ההווה. זה מישהו שאני מכיר מגיל אפס, שעברנו ביחד כמעט הכל. זה מרגש.

עמי: אני חשבתי בזמן שהוא שר על הביצוע האחרון בהופעה של "בתוך הצינורות". איך הרגשת שאתה עומד לידו והבנאדם צועק 'זה לא שיר זה החיים שלי, תצילו אותי' ואנשים בוכים בקהל ?

אביב גדג’: זאת הייתה הופעה שלמרות החשיבות המיתולוגית שלה, זה היה סבל שאתה יודע שאתה לא יכול לעבור אותו יותר מפעם אחת. זה אברבנאל בבוקר ולרוץ בגשם למצוא לו מגבר, והפחד הזה שהכל יתפורר ועוד בהופעה שבה צריך להפגין את מיטבך. ההופעה ההיא כולה הייתה מתוך הצינורות. בגלל זה היא הייתה גם חד פעמית. וגם לגבריאל זה עשה נזק. אז הוא גם הבין שהופעות עושות לו רע ומפירות את האיזון שלו. אני לא ממש משוכנע בזה. כשאתה מופיע זה מפר איזון בהתחלה ועלול להעיף לך את הראש ולנפח לך את האגו. אני חושב שכשאתה עובר את השלב הזה, אתה יותר מתרכז בחוויה עצמה.

הלהקה הרגישה לא בנוח עם ההופעה ההיא. הרגשנו שהיה שם אלמנט מציצני. הנה אתה נקרע ואנשים יכולים להסתכל ולהגיד 'תראו באיזה מצב מחורבן האנשים האלה נמצאים, החיים שלי סבבה'. מעבר למוזיקה גם חיוב אבל גם לשלילה. לא רצינו להיות פריק שואו.

עמי: ועכשיו הוא מתחיל לגלות את ההופעות מחדש ?

אביב גדג’: הוא נכנס למים לאט לאט. לא בצורה שכל האחריות על כתפיו. גבריאל ברח מכל מסגרת שהייתה לו בחיים. גבריאל הוא חלק כל כך מהותי מהלהקה שמבחינתנו הוא חלק מהלהקה, הוא פשוט לא מופיע. זה הסטטוס קוו ואני אשמח אם הוא ישתנה.

עמי: ההופעה הקרובה עם כלי מיתר זה ניסיון להתקרב לגירסאות של האלבום ?

אביב גדג’: זה פשוט חלום עתיק. אני חולה על כלי מיתר. ואנחנו רוצים לנסות לגוון בהופעות. רוב האנשים נגדי בעניין הזה, אבל אני רגיל. אני רוצה שכל הופעה תהיה אחרת. קצת לקחת סיכונים, אתגרים. עיבודים חדשים.

עמי: השיר החדש היחיד שלא מופיע בדיסק נקרא 'יוון'. יש לי תחושה שהדיסק הולך לעולם הפנימי שלכם ו'יוון' מחזיק אמירה החוצה. פוליטית אפילו. אנטי אסקפיזם מאד בוטה.

אביב גדג’: ממש ככה. 'יוון' זה השיר שאני הכי אוהב לעשות בהופעה. לנוכח כל מיני תופעות כמו 'כוכב נולד' מצד אחד, גלגל"צ, כל הזרם היווני, קובי פרץ, מושיק עפיה הזה. זה שיר שבא להגיד ששום דבר לא השתנה ב-3000 שנה האחרונות. תמיד יש מתייוונים. תמיד יש את אלה שרוצים להיות הכל חוץ מיהודים או ישראלים. התקשורת דואגת לפטם את האנשים שחיים כאן בכל מיני סמים מרדימים. והשיר הזה הוא קצת כמו 'פעמוני המאה'.

עמי: על זה חשבתי. כי זה פיתוח של 'פעמוני המאה'.

אביב גדג’: 'פעמוני המאה' נכתב כשיר עצוב, אפוקליפטי ואפל, וכשעלינו להופיע איתו פעם ראשונה, ראינו שהקהל שמח בשיר הזה, קופץ, מוחה כפיים, מתלהב. כאילו כל האקט של הקהל הוא חצי פרודיה על 'להיות קהל'. הייתי די אמביוולנטי בהתחלה. חשבתי שהקהל לא מבין. אבל מסתבר שהקהל מבין והופך להיות חלק פעיל. זה התחיל עוד במושב, אזכרה, או איזה אירוע עצוב אחר שבו אוכלים ושותים ורוקדים וקוראים דברי תורה ושמחים. מין שילוב יהודי כזה של עצב ושמחה.

עמי: יש בשירים איזה סוג של אלימות, לפעמים כבושה, לפעמים גלויה. זה ניקוי של אלימות מבפנים או שזה תיעוד של החוץ ?

אביב גדג’: החיים שלי היו מאד רווי אלימות. בגלל שאתה לא יכול להחזיר באותו קלף, אז אתה מחזיר במוזיקה. וזו צעקה שמישהו צועק כי כואב לו. בסופו של דבר המציאות רוויה באלימות שחייבים לתת לזה ביטוי טקסטואלי.

עמי: הלכתם על אלבום קונספט עם אינטרו ושירים שיש להם שני חלקים ושירים מתכתבים אחד עם השני.

אביב גדג’: זה אוסף של קלישאות רוק. נורא רציתי שהתקליט יתעד את הסיפור של השנה החולפת. להשתמש בתבניות מוזיקליות שהן רק הצורה. למשל 'נגרים' ו'זיקוקים' שזה כמו במיוזיקל, השיר הסוגר הוא סופו של השיר הפותח. הרבה מהשירים נכתבו בתור מאסה. 'ירח במזל עקרב' היה כפול ארבע בטקסט. גם 'זיקוקים' ו'נגרים' היו שיר אחד שנוצר צורך לפרק כי 'נגרים' הוא כמו תפילה כזה ו'זיקוקים' הוא שיר פרידה.

עמי: יש שילוב באלבום בין שירים שמציעים איזו נחמה כמו 'נגרים' ו'מתנה' לעומת 'דם על הים' ו'דבר אלי' עם שוועה שזועקת השמיימה, אבל שום ישועה לא מגיעה.

אביב גדג’: זה דיאלוג בין השירים בעצם.

עמי: את 'יום אחד' התחלת בהופעות לשנות במקום 'התקוות של היום הן הכישלונות של מחר', ל'יתגשמו מחר'. זה הצורך להציב תקווה?

אביב גדג’: השתניתי קצת. היום אני מרגיש שהחלומות של היום כן יתגשמו מחר. הייתה תקווה גם אז. אני פשוט תופס את הכאב והיופי והאומללות כחוויה שלמה, 'לבכות מאושר' זה הביטוי הכי קולע למה שאני מרגיש. זה לא סותר אחד את השני.

עמי: למה הרגשת צורך שמישהו אחר ישיר את הטקסט שלך ב'ירח במזל עקרב' וב'פעמוני המאה'? מישהו שהוא אפילו לא חלק מהלהקה.

אביב גדג’: מבחינה סגנונית, רציתי שאנשים יחשפו לחוויה שאני קיבלתי בבית הכנסת. חוויה מאד פיזית. אתה לא חייב להאמין באלוהים אפילו בשביל להתפעם ולהתמוגג מכל מיני מזמורים ותפילות ששרדו והתפתחו. עושר מוזיקלי בלתי נתפס. הרגשתי שאני רוצה שאוזניים חילוניות שמחוברות לרוקנרול ומוזיקה אלקטרונית, כאלה שמעולם לא היו בבית כנסת, שישמעו איזה יופי זה.

עמי: קצת כמו שאחיך ניסה לעשות עם 'העבד' ?

אביב גדג’: בהחלט. זה נכתב באותה תקופה. תמיד אמרנו 'למה הפסיקו לכתוב תפילות? למה אין תפילות מודרניות?'

עמי: ולמה ב'פעמוני המאה'? הרי זאת לא תפילה. זה שיר חורבן.

אביב גדג’: גם את 'בתוך הצינורות' שכתבתי חלק גדול ממנו היה ברור שגבריאל ישיר, כמו הנאום ב'נאמנות ותשוקה'. אני בכלל חושב שבתקליט הבא חצי מהתקליט אנשים אחרים ישירו. כי זה מאתגר ויש טקסטים שאני לא יכול לשיר ומישהו אחר ייתן את טביעת האצבעות שלו. מיכאל רפאל הלוי היה חזן והרעיון שחזן ישיר טקסט חילוני היה מרתק בעיני. היה נורא קשה לשכנע אותו.

עמי: אם הוא דתי, הרי יש בשירים כפירה, לפחות מסוימת.

אביב גדג’: בהחלט. הוא הלך ושאל את הרב שלו. הוא חזן חרדי אבל הוא גם מתלמי אליהו. אלה אנשים דוגלים ב'דרך ארץ קדמה לתורה' ומיכאל רפאל הלוי למרות שהוא נטוע עמוק בתוך הקהילה שלו, שירים חילוניים מרגשים אותו, הוא, למשל, פנאט של מכבי ת"א. למה שתהיה מחיצה בינינו לבין מישהו שגדל איתנו, למה שלא ניצור ביחד. דווקא בגלל שהמושב מורכב מאנשים שהיו חילוניים עד שלב מאד מאוחר בחייהם ואז חזרו בתשובה, אז הם שומרים על פתיחות ומחוברים לשנים החילוניות שלהם. מיכאל עשה איתנו כמה הופעות פעם. זה היה עצום. בא מישהו, עם כובע שחור וזקן ושר עם להקת רוק, היום הוא קצת פחות פתוח לזה. החיים בשני העולמות חידדו את השאלה למה נפערה התהום הגדולה בין ידידנו החרדים לידידינו החילוניים. למה יש כזאת שנאה. זה היה צורך לקרב לבבות. וזה כל הדור החדש. בדרך לפה עברתי וראיתי חבורה של מזוקנים עם כיפות סרוגות ושתיים שלוש בחורות יפהפיות בשמלות שרים עם גיטרה. גם הדור הצעיר של המתנחלים. לא יודע אם הכוונה היא לנתץ את ההגדרות, אבל להרחיב אותן לפחות.

עמי: הגדרת את הלהקה כ'להקה שומרת שבת'. זה מה שנשאר מהפאזה הדתית שלכם ?

אביב גדג’: לא רק שמירת שבת נשארה מזה. השבת זה היה דבר שלא היה ספק לגביו. גם כשחזרנו בשאלה. פתאום הגיעו השבוע כל מיני פסטיבלים והזדמנויות של קריירה שהן בשבת. מהבחינה הזאת אין אפילו דיבור. אפילו לא הופעות שאתה צריך נניח לנסוע בשבת כדי להגיע לבאלאנס. זה לא שאני שומר שמת כהלכתה. אני לא דקדקן. אני למשל, מדליק אור. הרעיון של שבת הוא כל כך נשגב וטהור, אתה יודע, יום אחד בשבוע, שהיא עבורך קודם כל. אז פתאום מישהו שממש לא אסרטיבי בתחום, אתה מתחיל מהמצוות שעושות לך טוב.

חוץ מזה הדיאלוג עם העולם הדתי הוא משהו מתחילת דרכו מבחינתי. אני מרגיש חסר ידע עדיין.

עמי: אתה לא פוסל אפשרות שאתה שוב תחזור בתשובה ?

אביב גדג’: לא. אבל אני חייב להגיע לזה בצורה יותר מנומקת מהפעם שעברה. ובכל מקרה לא על חשבון המוזיקה. זה הדבר שאני יודע הכי טוב לעשות. זה לא הגיוני.

עמי: אמרת שאתה לא מקשיב כמעט למוזיקה. אז אתה מושפע מהדברים שגדלת עליהם או שההשראה באה משומקום ?

אביב גדג’: אני תמיד שומע מוזיקה. הסיבה היא הרבה יותר פרוזאית; בשנה האחרונה הייתי עסוק בחומר מאשר ברוח, להדביק מודעות והקלטות ולעבוד בקיוסק שמונה-עשרה שעות ביום. זה או לשמוע מוזיקה או לעשות אותה.

עמי: הזכרת את הקיוסק. איך זה שכל כך הרבה אנשי תלמי אליהו לשעבר מאיישים קיוסקים בת"א? יניב קרסוצקי, חבר שלך, אפילו עשה על זה סדרה.

אביב גדג’: נכון, אני הבאתי אותו לקיוסק. הבוס אחרי שבוע אמר לי שהוא לא ישרוד. 'הוא חבר שלך, אבל לא נעים לי, הוא לא מתפקד'. בסוף הוא הפך לקיוסקאי על. הייתה תקופה שאני, גבריאל, דביר (המתופף הראשון של אלג'יר), יניב ועוד כמה היינו פזורים בעיר בקיוסקים.

זו עבודת דחק, כמו טבח, כמו שטיפת כלים, גילינו שבקיוסק יש את החוויה האנתרופולוגית. יש הרבה אנשים ואתה שומע מיליון סיפורים ביום. אתה אומר לעצמך, אוקיי, אני עושה עבודת דחק, על הדרך, אני גם סופג קצת אנשים. צריך המון סבלנות. אחרי שלוש שנים כבר לא יכולתי להיות שם. אבל כשאתה שם אנשים יספרו לך את הסיפור שלהם גם אם לא תדובב אותם. גם אם אתה פאסיבי לחלוטין יבוא מישהו ויש לו את הסיפור שלו ואתה יכול לגרד באף ואפילו לא להקשיב לו, והוא ימשיך.

זו עבודה שמאפשרת לך להגיע במצב פיזי נורמלי למוזיקה. אני לא מבין איך שלום יכול להקליט טייק שירה אחרי שש שעות שהוא שוטף חדרי מדרגות שזו עבודה נורא פיזית. בקיוסק יש לך עוד כוח להחזיק את הגיטרה בסוף היום. הוכחתי לעצמי שאפשר להיות מוכר טוב, לתת שירות ולהרגיש שאתה משמח אנשים. משהו מאד צנוע שעשה לי המון טוב.

עמי: וזה לא גורם לך להרגיש שזה מועך לך את הייחוד?

אביב גדג’: להפך. אני נורא מזדהה עם שלום שטוען שמוזיקאי הוא בן אדם שמחובר לחיים. שהוא חייב להיות אחד העם ולהיות פועל שחור. מה יקרה אם אני אתפרנס רק ממוזיקה? איפה אני אספוג את החיים האמיתיים. בן אדם צריך להזיע. הקיוסק היה האופציה הכי טובה. יש משמרות לילה וכתבתי שם המון שירים. הישיבה בקיוסק בזמן עבודה היא לא שונה בהרבה מלשבת בבית קפה. יש לך סיגריות ושתייה ואתה יכול לכתוב. אבל הרבה פעמים הייתי מתוסכל כשבמקום ללכת בבוקר לאולפן רענן, אני מגיע אחרי משמרת שאיחרו  לי שעתיים ואתה מגיע קרוע. כשזה בא על חשבון המוזיקה זה רע, אבל לא איכפת להמשיך בקיוסק אבל שאפשר יהיה גם לעשות תקליט כל שנה. כל עוד זה לא נוגס במוזיקה. אולי הייתי קיוסקאי טוב, אבל אני יותר נחוץ לאנשים בתור מוזיקאי.

עמי: ועכשיו עזבת את הקיוסק

אביב גדג’: נכון. זה התחל באזור פסח. הרגשתי שאני מתפוצץ.     חשתי שאני חייב עכשיו לכתוב הרבה כי יש לי המון מה להגיד, הראש מפוצץ ברעיונות ואני חייב לפנות זמן. ואז גם התקליט שהתחיל לתפוס יותר זמן, ובא לי לנסוע למושב ולכתוב שם, בעיקר בזמן הנסיעות. התחושה של חיים על המזוודה עושים לי טוב מבחינה יצירתית. לא הייתה לי אפשרות עכשיו להמשיך לעבוד.

עמי: והחיים על המזוודה זה משהו שאתה יכול לחיות איתו או שזו הקרבה למען היצירתיות ?

אביב גדג’: הקרבה. אני נורא אוהב לחצות את ישראל. גם המודלים שלי היו כאלה, מאיר אריאל ופנחס שדה שהפך את זה לאידיאולוגיה בפני עצמה. אדם במסע פיזי, זה מקרין גם על הרמה הרגשית. השירים שלי, גם אלה שנראים מאד אישיים, ניזונים מסיפורים של אנשים שפגשתי 'על אם הדרך'.

עמי: יש אצלך השפעות של 'הברירה הטבעית' ? למשל ב'ירח במזל עקרב'.

אביב גדג’: אני לא שמעתי אותם בכלל. לא אהבתי את כל הרומנטיקה המזרחית, ריחות יסמין, מסורת של בית אבא. הדבר שאני הכי לא מתחבר אליו זה ריטואלים של מסורת. כילד הדת וטקסטים  מהמקורות ולהיות בבית הכנסת במושב היה מאד ייצרי מלא בסקס ובאלימות, כמעט פאנק במובן מסוים.

עמי: ספר על בית הכנסת.

אביב גדג’: בית הכנסת הונהג ע"י יהודה, דוד של גבריאל. חזן שמבחינתי הוא האמן המבצע הגדול ביותר ששמעתי אי פעם. הוא מפייט ובמשפט אחד אתה יכול לשמוע אלפיים שנות גלות. עומק בלתי ייאמן וכאב ושמחה. הכל ביחד. זה היה בית כנסת מאד מיוחד בגלל שהוא של חוזרים בתשובה. התחילו מאפס. אולי בגלל שהם הגיעו לארץ מציונות מאד עמוקה וגם בגלל החיבור למוזיקה. יש שם אחד, איזידור, שהוא פסנתרן על שנכח פעם בהופעה של הביטלס. בית כנסת סופר מוזיקלי. גם בזמן הפיוט שם  היו חלק שעושים את הבאסים וחלק עשו את הגבוהים, הייתה מקהלה לא נורמלית. זאת קהילה מאד קטנה ומלוכדת. כל דבר עושים ביחד. עוזרים אחד לשני. אבא שלי לא היה דתי. הוא תמיד היה אאוטסיידר עם שתי הקבוצות. משפחת גדג' הייתה היחידה שהייתה באמצע. לא שייכת לאף בלוק. אביא שלי כל הזמן התווכח איתם, ביקר אותם. הרבה דברים חרו לו וחלחלו גם אלי.

עמי: אתה מתאר בדיסק חוסר יכולת להתפלל 'נקי'. לחזור לחוויה של הילד, וכשאתה מתאר ילד, אז הוא לא מצליח להתפלל ונשאר שותק.

אביב גדג’: התפילה שמנסים לשים לילד בפה היא לא התפילה שלו. כשאני חייתי בתוך תלמי אליהו וגם בתקופת החזרה בתשובה, כמה שנים לפני זה איבדתי את אמא שלי וכמה שנים אחרי זה איבדתי את אבא שלי. אז בעצם התחיל להיווצר לי אנטי. עמדתי מול הקהילה הדתית שם, שמאד אהבה את שניהם, אבל לא נתנה לי שום תרופה. אתה מדבר על מוות- מדברים איתך על אלוהים, אתה מדבר על אהבה- מדברים איתך על אלוהים. הרגשתי שכל הזמן נמלטים לטקסטים מהמקורות, 'הרבה הזה היה אומר, הרב ההוא כתב..'. דבר איתי כמו בנאדם, מה אתה מוכר לי גלגולי נשמות. זה היה מאד מקומם. התמיכה הקהילתית במצב כזה הייתה פתאום חסרת אונים. הייתי צריך עזרה אנושית חברית וקיבלתי פסוקים מפה ומשם, מאגיות וקמיעות שלא הרגשתי שקשורים לכאב האישי שלי.

יש את הרגע שאומרים לך 'תקרא את זה' וזאת אמורה להיות תפילה ואתה אמור להתכוון בה ואתה אמור לכוון אותה כדי לפתוח את שערי שמיים אבל התפילה הזאת היא שאתה לא מרגיש שלם איתה. כזאת שמדברת על כמה הגויים נחותים ממך וכמה הם רעים ואתה הרגע דיברת עם מתנדב מדרום אפריקה שעובד בשדה ניצן שהוא דיבר איתך הרבה יותר מזה ששלף לך את אימרות הרמב"ם. הבנתי שהתפילה המסורתית לא מדברת אלי. אני רוצה ליצור תפילה חדשה ששייכת לי. החלק שאני שר ב'ירח במזל עקרב' שהוא מזעזע אומר שעדיף למות מאשר להיות נכה. זה מצב קיצוני. אבל הוא בא לחדד תחושה. אתה רוצה את הכליון המוחלט, לא להיות חבול באמצע. לגמור עם זה. שני ההורים שלי חלו בסרטן שזו מחלה איטית מתמשכת שאתה כבר רוצה שהבנאדם יפסיק לסבול.

עמי: אמרו לך שאין אהבה בשירים שלך אבל יש דווקא את 'דבר אלי', למשל, שזה על אהבה רעה, וכל כך הרבה שירים נפלאים נכתבו על אהבות רעות.

אביב גדג’: במקרה הזה מדובר בבחורה שכמעט הפרידה ביני לבין גבריאל. שנינו מאד אהבנו אותה והיא פשוט איימה לפרק את החברות ואת הלהקה. בחורה נוראית , אגואיסטית, רכושנית, מגעילה, חלולה, ריקה. אני ראיתי פתאום מי היא באמת וגבריאל המשיך לאהוב והיא עצוב כשהיא עצוב ושמח כשהיא שמחה. לקח לי המון זמן לשכנע אותו שהיא עושה לו רע ושיבוא לדבר איתי.

החיבור ל'יוון' ול'ירח במזל עקרב' במובן הדתי זו הייתה אחריות של מוזיקה. אם מוזיקה היא משהו שיכול לרפא ולהגיע לכאלה גבהים רוחניים, אז בהכרח היא יכולה לקלקל, להרוס ולהיות שקרית. לשיר ולרקוד אלה פעולות שיכולות להיות שקריות ומרדדות.

עמי: למה בחרת להפיק מוזיקלית לבד?

אביב גדג’: כשהפרויקט קרם עור וגידים היה דיבור שאמדורסקי יפיק, או סחרוף, עם רן שם טוב התחלנו אפילו כמה חזרות. ואז הרגשתי שזה לא כיף. השירים כבר כתובים, אני לא יכול רק לבוא ולעשות את החלק שלי. רציתי את האתגר הזה, ללמוד להפיק.

עמי: אבל בפעם הקודמת אתה הפקת ואז הגדרתם את זה כסקיצות ולא הוצאתם את זה, אז מה עושה את ההבדל ?

אביב גדג’: עשיתי המון טעויות. העדפתי שהטעויות יהיו שלי. שאם אני אשמע את זה ותהיה לי ביקורת היא תהיה על עצמי ולא על מישהו מבחוץ. החוויה של התקליט הראשון הותירה אותי פרנואיד, שאני יכול לסמוך רק על עצמי. וזה גם מוריד ממך עול. במקום לחשוש שמא לא מטפלים ביצירה שלך כמו שצריך אז תתאמץ יותר, תזיע יותר ותהיה בדרך שלך, כולל השגיאות. גם אם לא יהיה מוצר מושלם, הוא לפחות יהיה כולו אתה. וגם בגלל הסיפור המיוחד של אלג'יר וגבריאל. חשבתי שמישהו זר לא יידע להוציא מגבריאל את הטייקים הכי טובים ולא יגרום לגבריאל להרגיש בנוח. היומיים של ההקלטות של גבריאל היו היומיים היחידים שבהם הוא היה בסדר. כמעט כל ההקלטות של הגיטרות היו כשכולם נרדמו ואני הקלטתי והוא ניגן. שנינו היינו מאושרים, השתלטנו על המערכת. אין ספק שמפיק מוזיקלי מוריד ממך הרבה עבודה קשה. הכי קשה זה לשיר בלי מפיק. אתה שר, נכנס לתוך החוויה של השיר ואז ללכת ולשמוע את זה מבחוץ. שלום למשל, ביד אחת מטגן חביתה, ביד שניה קפה ותוך כדי זה מקליט טייק שירה. זה נראה לי בלתי אפשרי.

עמי: בעיני הסביבה המוזיקלית הנוכחית לא מצליחה לתת חוויה אמיתית. אתם נותנים משהו טהור מהבחינה הזאת. אתה מרגיש צורך לסמן דרך ולהגיד 'לכו אחרי' ?

אביב גדג’: אני לא מבין איך אפשר לחיות במקום כמו ישראל, שכל הזמן קורים בו דברים מעניינים, כל כך הרבה חומרים וסיפורים שאפשר לשאוב מהם השראה ולכתוב עליהם, יוצאת תרבות רדודה וריקה. לא ברור לי למה כל כך הרבה אמנים ישראליים מנסים להיות אמריקאים או אירופאיים. למה אין ציונות ברוק הישראלי. אני יכול להבין שעברית היא שפה קשה. אי אפשר לשקר בה. המילים הן כמו סלעים, לך תחצוב בהם. יותר קל להיצמד לשפה רזה, לשירי מערכות יחסים ואני והיא, נורא קשה לכתוב רוקנרול בעברית שיגיד משהו. הבשורה האמנותית היא התקליט הזה. אני רק שר שירים, כמו שאהוד בנאי אמר בסרט עליו. אני כן מרגיש זכות לבקר ולקחת צד בכל מיני נושאים חברתיים פוליטיים ודתיים כי אני מבין בזה. כשכותבים דברים אנטי דתיים זה בדרך כלל בא מאנשים בורים שלא מבינים כלום בדת. אני לפני שהעזתי לכתוב את 'שיר הבתולים' דאגתי שיהיו לי כלים ואת השפה לדבר באותה רמה. אני מרגיש כמו מישהו שיכול לקחת את הקולות של האנשים שפגשתי, שלא שומעים את קולם, ולהשמיע את הקול שלהם.

מה שקרה בשנות התשעים שהרוק התל אביבי התחיל זרם נכון, אינדיבידואליסטי, ש'האני' במרכזו. עכשיו אפשר קצת להפוך את הגלגל. כי כל זה הוביל לכך שלא נשאר כלום. יש לי הסתייגות לניסיון הזה להגיע לנורמליזציה של החברה הישראלית. כל נביאי השלום וכל המיסיונרים, תשכחו מזה. לא תהיה פה נורמליזציה כי זה לא מקום נורמלי וסביר להניח שהוא לא יהיה כזה.