זרוקים, כמו סרח עודף, במדבר

רובי פורת שובל על השבר הגדול של הקליטה בעיירת פיתוח. מה שהפך לחומר ממנו נארגה עלילת "סוף העולם שמאלה", סרט חדש בהשתתפותה. וגם כמה מילים על 'מיכאלה'.

להיט הקיץ הנוכחי בקולנוע באופן מפתיע במקצת הוא דווקא סרט ישראלי, ועוד כזה שעוסק בקשיי הקליטה של עולים בעיירת פיתוח בשלהי שנות השישים. ב"סוף העולם שמאלה" צפו כבר מעל מאה וחמישים אלף צופים. אבי נשר ביים וכתב יחד עם שרה עדן ורובי פורת שובל.

הסרט מספר את סיפורה של עיירת פיתוח דרומית שיוצאי מרוקו הם ה'ותיקים' בה ואליה מגיעות כמה משפחות חדשות של עולים מהודו. הסרט מתמקד בעיקר בידידות הנרקמת בין נערה הודית, שרה (לירז צ'רכי), לבת השכנים הסוערת, ניקול (נטע גרטי). דרך משבר העלייה לארץ חושף הסרט סיפור התבגרות ייחודי לישראל, בעיר מדברית, פטה מורגנה כמעט. על רקע משחק קריקט גורלי ושתי אהבות אסורות, הופכות הנערות לנשים צעירות ומלאות חיים. את אמא של ניקול, ז'נט, מגלמת רובי פורת שובל, שחקנית ותיקה ומצליחה, בוגרת תאטרון ועבודה קהילתית מאוניברסיטת תל-אביב, ומי שחייה, לפי טענתה, היוו את ההשראה לסרט הזה.

הסרט מספר סיפור התבגרות משולב בקונפליקט תרבותי עדתי. מה הוא יותר לדעתך, התבגרות או קונפליקט ?

"דרך סיפור ההתבגרות אנחנו מביאים תקופה ובפרט את קשיי הקליטה של מהגרים, עולים בעצם. אנשים שעלו לישראל, ואין מושג כזה בעולם, 'עולים'. כשניסינו לחפש מושג דומה באנגלית לא מצאנו, זה לא 'ניו קאמרס', אין עולים חדשים, יש מהגרים. זה אנשים שבאו למדינת ישראל, שהם חלמו עליה, בפרט האנשים המסורתיים. ארץ ישראל. ציון. ארץ חמדת אבות. החלום הגדול הזה מתפוצץ להם בפנים. אנשים שעקרו אותם ממקומם והם נזרקים למדבר, ומרגישים שהם בעצם לא שווים שום דבר."

אין תחושה שהם מקימים חלום. הם סובלים וחולמים לצאת משם.

"זרקו אותם למדבר. ההורים שלי, למשל, באו מעיר גדולה, ממרקש. עם תרבות, מסורת, משפחה גדולה. אנשים שבנו את עצמם שם ובאו להגשים את החלום. הם נורא נעלבו מזה שזרקו אותם כמו סרח עודף. מי שיכול היה לעזוב, עזב. מי שלא עזב היו אנשים שלא יכלו להרשות לעצמם. זה היה נורא. אבי במפורש נשבר מהעלייה הזאת. הוא לא הצליח עד יומו האחרון להתאושש מהמכה הנוראית. אמי הייתה מאד חזקה ואמרה 'זה מה שיש ועם זה אנחנו נעשה את הטוב ביותר'. זה הרקע של הסרט. אנשים שמתנתקים וצריכים לקיים את המשפחה במקום אחר ולחיות."

הסרט קצת מגחך על הקונפליקט בין ההודים למרוקאים.

"המעבר בין התרבויות מייצג צד קומי מכיוון שכל אחד מנסה להאדיר את התרבות ממנה הוא מגיע. וזה כי ההווה כל כך קשה, והעתיד לוט בערפל. מה שנותר זה העבר. העבר הוא האחיזה מבחינתם. המרוקאים הם כמובן צרפתים, הם אירופאים, וההודים הם בריטים, וכל אחד היה חי שם בארמונות עם משרתים, מה שכמובן היה רחוק מהמציאות. כדי להיות שווים משהו, למרות המדבר, אנחנו צריכים לפאר את העבר שלנו."

באחת הסצינות החזקות והיפות בסרט לאחר שהאמא שומעת על הרומן של בתה עם מורה בבית הספר היא מלינה על הבושה שממיטה הבת על המשפחה שהייתה כל כך מכובדת במרוקו. כולם היו חברים אישיים של המלך. הבת מתעצבנת ומטיחה באם שהכל שקר. 'ומה אם תגידי שהייתם סנדלרים ?' האמא כל כך כועסת שהיא מגיבה בסטירת לחי.

"כולם הלכו לסורבון וכולם היו חברים של המלך. הילדה בעצם שוברת לאם את המעט שהיה לה כדי שתוכל להרגיש שהמשפחה שלה שווה. השקרים האלה לא היו סתם. זה היה צורך כמעט קיומי."

מבחינתך זה צילום מצב, או שיש כאן אמירה פוליטית ?

"בתוך צילום המצב, האמירה היא שגם היום, ב- 2004, כשמגיעים העולים מרוסיה או מאתיופיה, לא נלמדו לקחים ועדיין הם עם אותם קשיים. הם בשוק ממה שקורה כאן והכניסה לעולם הזה היא לא רכה יותר. היא אותו דבר. זה עצוב שהיום, כשיש יותר כלים לטפל בעולים האלה, זה עדיין ככה."

אין הבדל בעינייך בין ירוחם של אז לירוחם של היום ?

"גם אם לא זורקים אותם לדרום. אפילו בתל אביב. לא חשוב איפה. יש קשיי קליטה. ישר להיות ישראלים. שמים להם רובה ביד, אם הם בגיל צבא. זה נורא לחשוב מה עובר על אותם אנשים. הקליטה צריכה להיות יותר רכה. יותר עזרה, שתהיה אפשרות לשמור על התרבות שלך. כשאנחנו באנו מיד אמרו לשנות את השמות."

הרוסים היום כן מקיימים תרבות משלהם.

"אבל עדיין יש לחץ להיטמע. המסר הוא 'תמחק מה שהיה'. להיות ישראלי זה ערך עליון. אני נולדתי רובי אחיותיי נקראו מדלן, סלין, רז'ין. במרוקו הבנים קיבלו שמות תנ"כיים והבנות  שמות צרפתיים. אז את מגיעה לבית הספר ואומרים לך, 'מה פתאום רובי, זה לא שם עברי, תהיי רבקה'. והכי מצחיק לרז'ין רצו לעברת את השם ונתנו לה שם פולני, רגינה. מדלין הפכה למרים וסלין לצאלה. אני באה הביתה ואומרת 'אמרו לי שייקראו לי רבקה' ואתה רואה את ההורים שלך מסתכלים בצער, אין להם מה להגיד והם אומרים, בסדר, שייקראו לך ככה, אנחנו נמשיך לקרוא לך רובי. אין להם כבר שליטה."

חוסר השליטה הזה כמובן מוביל גם להתפרקות הסמכות ההורית ולפגיעה קשה בתא המשפחתי. "הילדים לומדים את השפה יותר מהר, וההורים פתאום לא יכולים לעזור בהכנת שיעורי בית. הילדים צריכים להקריא מכתבים להורים. הנשים שיוצאות פתאום לעבוד ולפרנס. הכל משתבש בתוך המשפחה ובתוך הזוגיות."

השתתפת גם בליהוק השחקנים. איך זה היה לבחון מישהי שאמורה לשחק בעצם אותך בצעירותך ?

"זה לא אותי אלא זו דמות בהשראה. לא רציתי להכביד על שום שחקן ולהגיד, 'זה אני. זה שלי' ואז בנוסף על המטלה שיש לו להתמודד עם התפקיד עצמו ועם הסיטואציה הוא צריך להתמודד עם איזו עין בוחנת." פורת שובל, כך מסתבר, מדברת מניסיון.  "ב'בוסתן ספרדי' אני משחקת את הדמות בהשראת אמא של יצחק נבון. זה לא פשוט. כל פעם שהוא היה באולם חרדתי ממנו יותר מכל מבקר, כי רציתי להיות מעבר לטובה בתפקיד, רציתי גם לרצות אותו, שיאהב את הדמות, ורציתי לתת כבוד למקור. זו מטלה מאד גדולה לשחקן. השתדלתי לא לדבר עם השחקנים על זה בכלל. מי שידע ידע. אני באה קודם כל כשחקנית. אבל כמובן כשאני רואה את הסרט והמשפחה רואה את הסרט, זה נוגע במקומות מאד חשופים."

בגילום האמא, ז'נט, פורת שובל לקחה הרבה השראה מהאמא הפרטית שלה. "למשפחה  שלי היה עוד יותר קשה. הם ראו את הג'סטות. והצטלמתי עם התכשיטים של אמא שלי ז"ל, כדי להתקרב לדמות. אני אפילו זוכרת את אחת השרשרת, שאבא שלי קנה לה בתקופה טובה יחסית מבחינה כלכלית. הייתי אז ממש ילדה. הצטלמתי כל הסרט עם השרשרת הזאת. גם הסצינה של הסטירה. אלה היו דברים מאד קרובים למציאות. ייקח לי עוד הרבה זמן להבין מה עשיתי שם."

איפה השבר הגדול

את שם הרבה יותר מאשר 'רק' שחקנית בתפקיד ספציפי. אם היית את מביימת, אם כל ההפקה הייתה בידייך, מה היית עושה אחרת ?

"אני חושבת שהייתי מביאה יותר לידי ביטוי את המבוגרים שבסרט. אני חושבת שהקושי של המבוגרים, הזוג ההודי, הזוג המרוקאי, הוא המעניין. היה צריך להביא יותר מהעולם שלהם, כי שם נמצאת הדרמה. שם השבר הגדול, שם הכאב, שם גם המסמך החברתי-פוליטי בעצם."

ההצלחה של הסרט בארץ וגם בצרפת לא מפתיעה את פורת שובל. "מה הופך יצירה שתדבר לקהל גדול ?" היא שואלת רטורית, "אתה יוצא ממשהו שהוא מאד אישי, מהמיקרו, פותח אותו למקרו ואז הוא שוב צריך להיכנס לכל אחד. בסרט יש הרבה מעבר למסמך חברתי של אנשים שנזרקו. אלה בני אדם שצריכים להתמודד עם ההתבגרות של הילדות, עם סיפור האהבה האסור, עם הזוגיות שמאבדת את האיזון שלה אצל הזוג המבוגר ההודי. עובדה שזה דיבר. בפסטיבל באיטליה הסרט קיבל את פרס הקהל. יש בו הרבה מאד אספקטים שעוברים לקהל הרחב"

למרות הסכסוך המתוקשר בין במאי הסרט לפורת שובל על הזכויות של הסיפור, היא הודפת בעדינות ובאצילות רבה את הניסיון לדון בנושא. "בוררות תפסוק בעניין הזה. יש לי מחלוקת. המחלוקת תתברר. השתדלתי בכל ראיון להשאיר את זה בצד ולדבר על הסרט כי חשוב לי שהסרט יצליח."

פורת שובל גדלה בירוחם, העיירה שהייתה גם ההשראה לעיירה בסרט. שם נערכו הצילומים, ושם, לפני שנים, נולד החלום להיות שחקנית.

"בעיירות הפיתוח בארץ יש את 'אמנות לעם", שהביאו לירוחם כמעט כל הצגה שיש. אחת לחודש ראיתי הצגה. הצגת התיאטרון הראשונה של הגדולים שראיתי הייתה 'בוסתן ספרדי'. אמא שלי קנתה שני כרטיסים בעבודה. הסתכלתי ככה", ורובי פוערת עיניים גדולות, "מוקסמת". בדרך הביתה כבר באה ההצהרה.  "החזקתי לאמא שלי את היד ואמרתי לה 'גם אני כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות שחקנית ואני אעשה את התפקיד של זו שאומרת 'אלוהים, אלוהים'. זה היה תפקיד קטן. אז אמא שלי אמרה לי, 'לא. את תשחקי את האמא'. שכחתי מזה. רק הרבה אחרי שצדי צרפתי אמר שהוא רוצה אותי לתפקיד, נזכרתי שאמא שלי רצתה שאני אעשה את התפקיד הזה. שהגענו עם 'בוסתן' לירוחם, בהשתחוויה עצרתי את השחקנים וסיפרתי את זה לקהל, שמכיר את הסיפורים ומכיר את הוריי וזו הייתה ממש סגירת מעגל."

בסוף הסרט, ניקול, בת דמותך נשארת בעיירה. דווקא היא, שחולמת כל הזמן על תל אביב הזוהרת ומתכננת לעזוב לשם מיד אחרי הבגרויות.

"בטח. עשינו סוויץ'. כי היה ברור מאליו שהיא תצא. אבל כדי לעשות את זה מעניין אז היא נשארת בגלל המוות של האמא לטפל באבא שלה ובאחים עד שתעבור שנת האבל. אבל  היא תצא. אם נעשה 'סוף העולם שמאלה מכה שנית' היא תשחק אותה בתל אביב.

"עבורנו באר שבע כבר הייתה מנהטן. תל אביב הייתה הארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש. שם מתגשמים החלומות של מי שמעז לחלום. אני גדלתי בבית שדחף להתקדם. אבי היה פותח את התריסים, מסתכל על המדבר, מגיף מיד ואומר 'ילדים סליחה שאנחנו פה, מחר אנחנו לא פה'. היה ברור שבסוף התיכון אנחנו עוזבים."

הסרט, שהוא קופרודוקציה ישראלית צרפתית, מתהדר גם בשחקנים שהובאו מחו"ל; הזוג ההודי קורטיקה דסיי ופרמיט סטי הם כוכבי קולנוע גדולים בהודו. גם סימון, האלמנה הצעירה והפרובוקטיבית היא אור אטיקה, ייבוא מצרפת.

איך אפשר היה להעביר את המצב הכל כך ישראלי הזה לשחקנים הזרים ?

"הם שחקנים נפלאים. מבחינתם זה היה להיכנס למצב מסויים. מספיק שבאמת הם הגיעו לנגב, למדבר. כשהשחקנית ההודית הלכה שם עם הסארי ואיך שהסתכלו עליה. היא כבר הייתה בתוך הסיטואציה."

מוטיב אימהי

רובי פורת שובל, כחלק מגל גדול של שחקני תיאטרון ומסך מקצועיים ורציניים לעילא, משחקת בימים אלה בטלנובלה של הכבלים, 'מיכאלה'. שם היא מגלמת את עליזה שחר,  אמא של אסי, אחת הדמויות הראשיות. יש דמיון מסויים במוטיב האימהי של ז'נט ושל עליזה, אבל לטענת פורת שובל, לא יותר מזה.

"הן אימהות ויש בהן משהו אסרטיבי וחום, אבל הן מאד מאד שונות. ז'נט היא אישה מאד אצילה. הכל צריך להיות עם איזושהי תרבות. היא נאבקה באיתני טבע כמעט כדי לגדל את הילדים באיזושהי תרבות. השפה שלה, כל ההתנהלות. היא הייתה מסוגלת, למשל, בסצינה שירדה בעריכה, לגזור מפה כדי לתפור ממנה שמלה לילדות. היינו יכולות ללכת לישון ובבוקר מודדות שמלות כי היא בינתיים גזרה איזה משהו. עליזה היא אישה מקסימה חמה ופשוטה אבל האצילות שלה והשפה שלה לא מתקרבות בכלל לז’נט. בכל דמות שאני עושה, ולא משנה אם אני שותפה לכתיבה או לא, תמיד אני מנסה למצוא את המקומות שבהן היא קרובה אלי. זו אני הייתי יכולה להיות בסיטואציה הזאת, גם אם היא רחוקה ממני.

"אני עובדת עכשיו על סרט חדש. סרט תקופתי שמתרחש במאה השש עשרה, אנחנו נצלם אותו בליטא, ביערות. אורי פסטר מביים. גם שם, למרות שזה רחוק מבחינת התקופה והאופי, אני אחפש את הנקודות שבהן יכולתי למצוא את עצמי בסיטואציות כאלה."

איך את מרגישה בתוך הז'אנר הזה ?

"אני רוצה להגיד לך שזו אחת העבודות המהנות ביותר שעשיתי. בחיי. לא ידעתי שאני הולכת ליהנות ככה. חשבתי על זה כעוד עבודה. זה חשוב לשחקן להתנסות בכל מיני דברים. אני הרבה שנים בתיאטרון. עבדתי ב'בית ליסין', ב'קאמרי', ב'הבימה'.זה ז'אנר שלא עשיתי. קיבלתי עידוד כי ידעתי שיש עוד שחקנים באמת רציניים שלקחו את זה. עד לא מזמן הדעה על הז'אנר הייתה שהוא נחות. כי זו דרמה יומית לקהל הרחב ועובדים מהר. העבודה הייתה כל כך מקצועית. צוות השחקנים יוצא מן הכלל. צוות ההפקה הם המקסימים ביותר שפגשתי. המשפחה שמפיקה, משפחת פארן, היא משפחה מדהימה. הם דאגו שלכולם יהיה נוח עבודה סופר מקצועית. אבל זו התנסות שמאד נתנה לי."