ביקור בטווין פיקס

יוסף בבליקי – הגברת עם היהלומים; טרקטור הפקות

אפשר ליהנות ממוזיקה סתם, אפשר לשים אותה ברקע, בשביל האווירה, אפשר להידלק על איזה שיר ברדיו ולזמזם אותו כל הזמן. לעומת זאת, יש מעט מאד מוזיקאים שמזכירים לך למה אתה אוהב מוזיקה, עד כדי כך, שהם לבדם, לפעמים אפילו באלבום בודד, יכולים להיות הסיבה. אם מישהו היה אומר לי מחר שג'ון קייל, מוריסי, אהוד בנאי, שלום גד או יוסי בבליקי פרשו ממוזיקה, אולי הייתי הולך בעקבותיהם ופורש מכתיבה על מוזיקה, כי מלאכת יצירת הצלילים זה לא רק יכולת נגינה או כשרון לחבר מנגינות. אי אפשר רק "להבין" מוזיקה או לנתח אותה, זאת האמנות שבאופן הכי פשוט יכולה לשנות לי את החיים.

מוזיקה יוצרת ריגוש, מגרה את האינטלקט, או מפסלת מצב רוח. אבל לא כל מוזיקה יכולה להיות ריגוש בטוח כמו אלבום חדש של יוסף בבליקי. בבליקי, סולן להקת פונץ' הפעילה בהפסקות מאז שנת 86', הוא אמן שתמיד יש אצלו את הריגוש הזה. בבליקי לא ממהר להוציא אלבומים, לכן מדובר בשמחה גדולה. הסולו האחרון שלו, "אלבום המצעדים" יצא ב-96', מאז פונץ' חזרה לפעילות והוציאה לפני שנתיים גם היא אלבום, "דנה ראתה עב"מ". אחרי הסולו החדש יתפנה בבליקי לאלבום הרביעי של פונץ' שייקרא "פינוקיו". האיש שלוקח את הזמן לאט מדי, מתחיל להאיץ את התפוקה. האלבום החדש הוא בעצם משהו שבבליקי כתב בגיל עשרים בערך. היום, עשרים שנה אחרי, היצירה סוף סוף מוכנה עבור המאזינים.

כמה שהריגוש היה בטוח עוד לפני קריעת הצלופן מהעטיפה, קשה להסביר את ההפתעה של המוזיקה שהפלסטיק שבפנים מחזיק. זה לא בבליקי של פונץ', שלמרות כל מופנמותה, היא להקת רוק, זה אפילו לא בבליקי של האלבום הקודם, הביתי והמהורהר. זה בבליקי קרקסי, קברטי. זמר- שחקן מוחצן ופסנתרן נוירוטי מופנם. אולי זה משהו שהיה בו תמיד, אולי זה מה שהוציא ממנו עוזי פז, המפיק המוזיקלי וחבר קרוב מילדות. תמיד ראיתי את יוסי בבליקי כאיש של מילים, כזה שבא ללהקה שלו עם דף מילים ורעיון מלודי כללי ומשם הכל מתפתח. טבעי יותר לדמיין אותו עם הטקסט ביד מאשר עם פרטיטורה מוזיקלית. אז הנה: "הגברת עם היהלומים" הוא אלבום של מוזיקאי במשרה מלאה לגמרי. יותר אינסטרומנטלי ברוחו מאשר מילולי. כמו דיסק של פסקול שכל רגע מתקדם למקום אחר. בבליקי עשה דיסק מבוסס פסנתר שמתכתב עם מוזיקה קלאסית, עם ג'אז, עם ברכט-וייל וגם עם ג'ון קייל ורוברט ואייט.

הדבר הכי ברור באלבום הזה הוא שלא עושים כאלה כאן. מדובר באלבום קונספט שעובר דרך פילטרים של פאנק. יש תימה מוזיקלית שבאה והולכת בואריאציות שונות כמעט בכל קטע באלבום, יש כאן קטעים אינסטרומנטליים מרהיבים ביופיים, וקול רב פנים שמלווה בפסנתר שרגע אחד בוכה ורגע אחד צועק.

"אחד מול אחד", למשל, הוא פאנק קרקסי ואקטואלי מאד ("דם נשפך ברחובות / ואנחנו באנו לראות / אני מוצא לי מסתור בחצר השכן") בבליקי נשמע דרך טלפון, סירנות וכינור ממלאים את הרקע. "המקום שכל האנשים האבודים הולכים אליו" הוא קטע ג'אז ברוח רוברט וייאט, ב"דור הזהב" אין לך אלא לחוות צמרמורת; בבליקי צופה בזקנים שעוברים בשדרה. דרך עיני הנער מלפני עשרים שנה הוא מבכה את ההזדקנות, את האובדן הודאי של הנעורים.

ואם כבר נעורים, "שתיים, שלוש, ארבע, ילדים טובים" הוא שיר על ילד דחוי שכל הזמן צוחקים עליו. בשיר הזה בחרו פז ובבליקי לשתף את מקהלת בת קול הצעירה של קונסרבטוריון ת"א בקולות. קשה לתאר את הרוח הקלה והחופשית שהילדים מצליחים להכניס לכאן. ובכלל, בבליקי נשמע כילד בנשמתו. אחד שלא באמת נטש את מגרש המשחקים.

כל כך מחויב בבליקי לקונספט, שבשיר "האיש ממאדים" שיר שכתבה אישתו, ריי, הוא מפנה את המיקרופון לרונה תוויאור, שבשאר הדיסק מנגנת על ויולה וכינור, והיא לוקחת את שיר הלילה המסוייט הזה אל המחוזות הצלולים והמלאכיים של ג'ולי קרוז והקוקטו טווינז. במחווה לכל הסודות שפעם התחבאו בתקליטים שמנוגנים הפוך הקטע "החלון שנפתח" הוא בעצם "שתיים, שלוש, ארבע, ילדים טובים"  בנגינה לאחור. לא בטוח שיש שם איזה מסר סמוי, אבל, כמו כל האלבום הזה, הוא קסום כמו ביקור בטווין פיקס. "הגברת עם היהלומים" היא אוצר סמוי שתופס אותך לאט אבל כשתופס, לא עוזב. השיר המועדף משתנה מהאזנה אחת לשניה, אבל בהחלט יש בו משהו שמשנה את חייך לנצח.