בסופו של דבר, הצמא נשבר.

למרות האכזבות הרבות, היהדות והרוק ניצחו בעבודה משותפת את חוסר המשמעות. עמי ברנד מסכם את שנת המוזיקה שתכף מסתיימת.

השפה והדלות: אלבומים בלעז ומיחזורים כושלים.

בכל שנה יש מגמות רבות וסותרות, חלקן נחמדות, חלקן מבעיתות ממש. ויש שני אמנים שהשנה התעלו על עצמם. אבל בל נקדים את המאוחר; הרבה אמנים הוציאו השנה דיסקים באנגלית. חלקם מצביעים על ניתוק מוחלט, ואפילו לא בריא מסביבתם המיידית. חלקם היטיבו להתבטא דווקא משמאל לימין. אביב גפן שחבר השנה לסטיבן וילסון מ'פורקיופיין טרי' הבריטית, הביא את 'בלקפילד' העבש והמיושן שהניב להיטים אבל בעיקר נשמע לא רלוונטי לשום דבר. עמרי לוי, לעומתו, יצר את האלבום “safe inside” והראה שלפעמים דווקא הבחירה בשפה הזרה מעניקה ייחוד ויופי נדיר.

היו לא מעט אמנים שהציפייה לאלבומים חדשים שלהם הביאה בעיקר לאכזבה. אריק איינשטיין, ראש לאריות בעברו, הביא יבול דל מבחינה יצירתית. גם מעורבותם של יוצרים צעירים לא העניקה רעננות ל'שתי גיטרות, בס, תופים' שלו. שלום חנוך, שותפו מפעם הוציא אלבום בינוני מכל בחינה, למרות השתתפותם של חברי להקת 'מוניקה סקס' כנגנים. שוב, רוח צעירה לא יכולה לבוא במקום טריות אמיתית בכתיבה. זהבה בן שגנזה אלבום בגלל תגובות פושרות, הוציאה בסוף אלבום שקיבל תגובות פושרות עוד יותר. 'כנסיית השכל', אחת מלהקות הרוק הטובות ביותר שהיו כאן הוציאה את 'ידיים למעלה' והוכיחה שלפעמים עדיף לשתוק קצת מאשר למחזר את שירי הדיסק הקודם.

אכזבה נוספת, אם כי לא באותה רמה, הייתה רונה קינן, יוצרת מצלחת מאד, כותבת שירים בחסד שהגיעה לאלבום בכורה קצת מפוספס שפנה לקהל מיינסטרים במקום ללכת על מה שהיא הייתה תמיד, אמנית לא מתחנפת. האנמיות ההפקתית באלבום שלה (יזהר אשדות) לא חשפה אותה לקהל חדש מספיק רחב כדי להפוך אותה להצלחה מסחרית אמיתית. מאידך, האוהדים הותיקים לא בדיוק קיבלו את מבוקשם. אולי בדיסק הבא.

שרית חדד הפתיעה עם 'חגיגה' האלבום והשיר. טקסט ציני וביקורתי על חלום החתונה האולטימטיבי (מילים ולחן: אנרי). הפך אצל הקהל, שאולי לא קולט דקויות, ללהיט החתונות של הקיץ הנוכחי.

הירבו להעיק השנה: האחיות פיק עם להיטים שנמרחו כמו זפת בחוף הים. רוני סופרסטאר שחידשה את 'סוד' של אדם ובדרך הפכה את הקליפ לפרסומת אחת ארוכה ובוטה. הישראלים, הרכב וולגרי עם טקסטים מיניים ושוביניסטיים ועם קליפ שהוא תועבה של ממש. הדג נחש עם טרחנות איומה בטקסטים ושיר קולאז' ('שירת הסטיקר') אחד שפספס לגמרי. גם משינה שבו לנג'ס עם איחוד בלתי נגמר שנועד לסחוט עוד קצת כסף מהלהיטים הישנים פלוס שיר אחד חדש ומיותר מאד. הדורבנים, להקת דיסקו סבנטיז, הוכיחה שוב שאין גבול לאסקפיזם, באותה הזדמנות, הם גם תרמו לירידת הערך של המילה המושרת השנה.

השטאנץ והרגש: ערוץ 24 ו'כוכב נולד'

שתי תופעות חוץ מוזיקליות השנה השפיעו היטב על המוזיקה המקומית: ערוץ 24 וכוכב נולד. ערוץ המוזיקה החדש למרות חולשותיו, עזר לאמנים לפרוץ את מחסום גלגל"צ ולהביא לידיעת הקהל אמנים חדשים. מאיה בוסקילה היא דוגמה מובהקת. ברדיו התעלמו, אבל במדיום המתייחס למראה לפחות כמו לקול, מבוסקילה אי אפשר היה להתעלם. וזה לא שהיא זמרת רעה, כמו שהיא בעיקר זמרת בסגנון 'כוכב נולד' מבלי שהתחרתה אפילו בתוכנית ההיא. ואם כבר הזכרנו את 'כוכב נולד': התוכנית לימדה זמרים צעירים איך להיכנס לשטאנץ קבוע; לשיר דרמטי, להביא לכל שיר כמה שיותר "רגש". זה עובד אולי בטלוויזיה. כשהשירים עוברים למערכת בבית, יש בהם בעיקר צרחנות יתר. פרשנות לשיר, כדאי להסביר לדרדקי הזמר האלה, איננה מחייבת להפוך כל שיר פופ לסאגה של טלנובלה. לא בכל שיר צריך לשפוך ים של דמעות ולהדליק נרות על החלון.

ההשראה והחיים: למי היה כדאי לחכות

כמה אמנים הוציאו יצירות בוגרות ויפות. עמיר לב חזר עם 'לפעמים אני מאושר' ושוב סיפר במינימליזם כובש סיפורי חיים קטנים ועזי מבע. ישראל ברייט הוציא אלבום של שירי משוררים שהולחנו בהשראה גדולה ולא שיעממו לרגע אחד. 'טאבו פלוס' היה המבריק באמני ההיפ הופ המקומיים, מה שלא הביא לו שום הכרה, בעיקר כי הפצה לא מספיק בולטת העלימה אותו.

יש אמנים שיהיה נעים לחכות להם בשנה החדשה. שני קדר שנחשפה באלבום קצר באנגלית עם עמרי לוי ובלטה בקול ייחודי. אפרת גוש שהוציאה לפני שנה סינגל מרשים ורק עכשיו מתקרבת לאלבום ראשון. רות דולורס וייס שהוציאה אלבום באנגלית וגם שיר אחד בלתי נשכח בעברית, 'כשהלילה יורד'. וגם הג'ינג'יות של תמיר אלברט ואמיר צורף חוזרים לפעילות ויש להניח שיהיה מרתק לעקוב אחרים.

הגאולה והקתרזיס : אהוד בנאי ואלג'יר

שני אלבומים חד פעמיים הניבה השנה הנוכחית. אלג'יר ואהוד בנאי. שניהם זכו להצלחה מסחרית ואמנותית והוכיחו שיש קהל למוזיקה טובה במקומותינו. בנאי עם 'ענה לי' הגיע כבר למכירה של 45 אלף עותקים. אלג'יר, להקה יחסית חדשה ולא מוכרת, כבר שברה את קו עשרת האלפים והופעותיה מלאות עד אפס מקום. ההשוואה מתבקשת. אהוד בנאי בדיסק חמישי שהגיע לפלטינה מהר מכל קודמיו. בנאי, אמן בה"א הידיעה, הוציא אלבום מרגש, רך וקשה גם יחד, שמתכתב עם מאיר אריאל ועם אלוהיו ונענה בקהל גדול שחיכה בדיוק לדיבור הזה. בנאי, כדרכו, גורם לכל לב שקפא להפשיר.

גם אלג'יר, באלבום שני אחרי הפסקה ארוכה, מגלים את הקהל שחיפשו. הניעור שהם עורכים לתרבות הישראלית הוא בדיוק הדבר שהיינו זקוקים לו. אם לא הייתה אלג'יר השנה, אולי לא היה נשאר מתשס"ד כלום לדורות הבאים. זכותם הגנה עלינו מהפגע הרע של החבורה המצווחת של 'כוכב נולד' ומשאר הבלים. לא מן הנמנע שאלג'יר יעמדו בעוד אלבום או שניים בדיוק במקום של בנאי מבחינת מכירות. ההצלחה הנוכחית שלהם נובעת מצורך אמיתי, מצמא ארוך שנשבר רק אצלם. הלהקה מבטאת בכנות ובעומק חיבור בין תפילות בית הכנסת לאהבות שחורות וחסרת סיכוי. בין אור לחושך, בין הרצון לגאולת הנפש לבין האובדן הנורא של המוות. רק הופעה של אלג'יר יכולה להפוך מועדון רוק לבית כנסת לשעה. 'מנועים קדימה' שלהם הוא דיסק שלא מרפה אבל נותן את הקתרזיס בסוף. לא במקרה שני אלבומי השנה נושאים אלמנטים אמוניים. זו לא מוזיקה דתית במובן רגיל, אלא שילוב ישראלי למהדרין. אין מוזיקה ישראלית יותר משני אלה. ישראלים בחיפוש אחר משמעות. מי שיתבונן בקהל המגוון העומד על רגליו בהופעות של בנאי ושל אלג'יר יבין: הם לא שרים, הם מתפללים.