ביקורות מוזיקה וכתבות תרבות - עמי ברנד

קורין אלאל – הכחול של השמיים;אן-אם-סי

קורין אלאל בהופעה. 23.9.04, צוותא תל אביב

כבר עשרים שנה מאז שקורין אלאל הוציאה את אלבום הסולו הראשון שלה. לאחר שרות בלהקה צבאית ובצוות הווי עם יהודית רביץ, ולאחר שירת קולות רקע לאמנים בולטים כמו אריק איינשטיין, היא הקליטה שירי רוק- גל חדש רעננים. אלאל נולדה מחדש כמבצעת ומלחינה ששום טקסט אינו קשה עבורה להלחנה או לביצוע. הקול שלה, שתמיד נע ליד המגינה בספק זיוף, ספק מבטא זר, הצליח להפיח חיים בלא מעט שירים שנראו על הנייר כמעט בלתי אפשריים לביצוע מוזיקלי.

התקליט הראשון לא מכר כל כך. לקח לאלאל עוד חמש שנים כדי להגיע להכרה של הקהל בכשרונה. "אנטארטיקה" (89') בהפקת יהודית רביץ כבר סימן את המשך הקריירה שלה. ההצלחה ריככה את הקצוות החדים של היצירה של אלאל אבל לא את חדות היצירה שלה. היא נמצאה בתהליך התפתחות מתמיד, גם אמנותית וגם מסחרית.

את צאת האלבום החדש, 'הכחול של השמיים' חגגה אלאל בהופעה ב'צוותא'. הופעת רוק ב'צוותא' היא תענוג לכל חובב רוק. המקום הוותיק מעניק חווית סאונד טובה בהרבה מרוב המקומות התל אביביים. אלאל עולה לבמה נערית וטרייה. בת בלי גיל. כצפוי בהופעת הבכורה של הדיסק, אלאל נותנת עדיפות לשירים החדשים. עד כדי כך עדיפות ששירים משני האלבומים הראשונים לא בוצעו כלל. ביניהם שירים נפלאים ומאד מאפיינים את יצירתה כמו 'אל תקרא לי מותק', 'פירות אסורים' ו'כבשים'. יהיה מתסכל לחשוב, שמבחינת הזמרת כאילו הקריירה שלה התחילה עם השורה 'אין סוסים שמדברים עברית'.

כדרכה, אלאל מצרפת אליה אמנים בולטים ללהקת הליווי. בעבר היו אלה ערן צור וענבל פרלמוטר ("המכשפות"). היום אלו אלי סורני (גיטרה אקוסטית) סולן 'אנשי החצר' מוזיקאי מעניין מאד בזכות עצמו, ואלונה דניאל (תופים) לשעבר סולנית 'טאטו' ויוצרת עצמאית. דניאל זוכה בהדרן לחילוף מקומות עם אלאל. היא מבצעת יחד איתה את 'שיר לשירה' הילדותי והקסום ואחר כך אלאל תופסת את כיסא המתופפת ודניאל שרה את להיטה הוותיק והידוע, 'על גגות תל אביב'. על פי האהבה שהיא קיבלה מהקהל בשיר הזה, יש לא מעט אנשים שמחכים למשהו חדש מאלונה דניאל.

"הכחול של השמיים", גם על פי הבצועים החיים וגם על פי האלבום, מסתמן כאסופה נאה של שירים שלא משכילים לחדש משהו מעולמה של קורין אלאל למאזין שמכיר אותה מהאלבומים הקודמים.  יכול להיות שההיצמדות שלה לאותם כותבים שהולכים איתה מאז 84' מעכבת אותה מלהתפתח באמת. אלאל כבר כותבת יותר טקסטים. יש תחושה ש'דומינו' ו'יום אחד' שכתבה, מייצגים אותה יותר מאשר המילים שכתבו לה יעקב גלעד או חנה גולדברג. בזכות ההפקה של עופר מאירי והגישה הבלתי ניתנת לחיקוי של אלאל עצמה בשירה, אפשר לחייך פה ושם בסיפוק, אבל יש תחושת החמצה ברורה ממה שעולה מהתוצר המלא.