דן תורן, 44, התחיל את הקריירה התקשורתית שלו כשחקן. דור שלם זוכר אותו מפינת התיכוניסטים המיתולוגית 'על הברזלים' ב"זהו זה". הוא שיחק בסרטים ותיאטרון, ופתאום עזב את המשחק והחליט לנסות קריירה חדשה כמוזיקאי. מאז האלבום הראשון שלו, 'לו חמה בשטח בנוי' שיצא ב-88', הוא נטש כמעט לחלוטין את המשחק. הקים להקות ('שונרא', 'בלגן' ו'הזבובים') והתבסס כיוצר שירים וזמר וגם כיועץ הפקה לאמנים כמו יהודית רביץ ומשינה.

לאחר שחזר בשנים האחרונות לשחק בטלנובלה 'משחק החיים' ועוד מעט גם בסרט 'שנת אפס' של יוסף פיצ'חזדה, עכשיו דן תורן מכנס מבחר משיריו בספר כיס נזירי למראה בשם "כל הדרך שר שירים". הוא מוצא שעה קלה לראיון בין עיסוקיו הרבים כדי לדבר על הספר ועל דרכו הייחודית במוזיקה ובמשחק.

תורן ומשפחתו עברו דירה לאחרונה, אנחנו נפגשים בסלון הדירה החדשה שמלא בדיסקים וצעצועים ולול של תינוק, בין לבין. מולנו, ברקע, ללא קול, מרצדים הקליפים של ערוץ המוזיקה הישראלית. את המעבר לחולון הוא מסביר בצורך נפשי בשקט. אחרי הרבה שנים של חיים ליד שינקין. בלב ההמולה התל אביבית.

גם חולון איננה עיר קטנה.

"אבל לא קורה הרבה בשכונה שלי. זה דומה ללונדון במובן הזה שכדי להגיע למכולת צריך ללכת ברגל איזה שבע דקות טובות."

כשמוזיקאים מוציאים ספר שירים, זה בדרך כלל במתכונת אלבומית. תמונות, אקורדים. כריכה קשה. אצלך נראה כאילו הדפיסו אותו בבית, הלכו לכרוך.

"הדפיסו אותו בבית דפוס. אבל הוא בכוונה צנוע. שחור לבן. יש הפניה לאתר לדף אקורדים. כי הבנתי שיש ביקוש לדבר הזה. רציתי שאפשר יהיה להתרכז במילים ולא בעטיפה.

בחרתי את השירים מתוך הטקסטים שכתבתי לבד. החלטתי שזה יהיה האופי של הספר. יש הרבה שירים שכתבתי עם אנשים אחרים והם נשארו בחוץ.

"העריכה היא לפי נושאים: יחיד- חברה, יחס למשפחה , זוגיות , ילדות. אלה התחומים שראיתי שאני שב ועוסק בהם בעשרים שנה שאני כותב טקסטים. גיליתי שהשירים, חוזרים לאותם דברים. גם במרחקים של עשרים שנה. 'בך לא נוגע', שזה שיר יחסית מפורסם ששרה יהודית רביץ, יש לו מעין גרסה מוקדמת מהתקליט שלי 'חופשה בעליי' ששם הוא נקרא, 'ילדה פעמון' וגם הוא מופיע בספר. זו כאילו אותה הרגשה של שיר.

מים שזורמים ליובלים קטנים

את שני ה-EP  האחרונים שלו, "מסיג גבול" ו"מבריח מכס", הוציא תורן בשנה האחרונה לבדו, ללא חברת תקליטים וללא מסע יחצ"ני.

תורן : "מה שמשותף לשני האי פי'ז הוא דווקא פשטות העשייה והזולות של ההפקה. לא משהו גדול. משהו שמיועד לקהל שכבר מכיר אותי."

 היום כמעט כל אמן נהייה לייבל, מוציא את הדברים שלו פחות או יותר לבד. ברור שזה מקל עליך את התהליך. השאלה אם זה לא מונע ממך להגיע לכל מי ש"צריך אותך"

"כנראה שכן. אבל זה כמו בטבע. יש נהר שזורם. יש מים שעוברים בשביל המרכזי. ויש מים שזורמים ליובלים קטנים ומשקים אזורים שפחות אנשים עוברים בהם. למה זה ככה ? לא יודע. האם אני לא רוצה להגיע ליותר אנשים ? אני אשמח. האם בגלל זה אני מוכן לחכות ארבע שנים עד לאיזו קומבינה מאד טובה ? לא ! אני לא מוכן.  אני עושה וממשיך לעשות כשהכוונה היא שהתקליט הבא יהיה יחסית יותר גדול.

"אני מקווה שיגיעו לזה ארבעים – חמישים אלף איש, אבל סביר יותר שיהיו ארבעת אלפים, חמשת אלפים. אז במסגרת האפשרות הזאת, זה לא כל כך רחוק מכמות האנשים שנחשפים לדיסקים 'קטנים' שאני עושה. אני מדבר על זה טיפה קר והסתברותי כזה, אבל זה יותר מתוך המציאות. מתוך הרצון להתבטא ולא מחישובים טקטיים."

יש מוזיקאים שזו באמת הדרך היחידה עבורם. להקליט מה שהם רוצים ואפילו לראות מזה כסף. אבל אני מדבר על זה שאפשר להשיג את זה רק ב"אוזן השלישית" בת"א וב"תו השמיני" בירושלים. מה עם הפריפריה ?

"האינטרנט מאפשר לגשת. חנויות התקליטים לא חייבות לקחת שום דבר בימינו. זה לא כמו פעם שהחברות היו 'מאלצות' אותם. כל השיניים של המערכת הכלכלית המוזיקלית רקובות. פעם היו אומרים 'נסכן ארבעים אלף שקל, נראה מה היה'. היום חושבים פעמיים מה עושים עם הכסף הזה. ולאנשים כמוני אין כאלה סכומים. זה לא שאני יכול להמיר את המטרנה לסכומים האלה. זה לא הולך.

"רוב הדיסקים שלי נמכרים בהופעות. אנחנו מסתכלים בערוץ 24 ונדמה לנו שקורים דברים, מצד שני זה שוק שאין בו כבר הבדל בין מזרחי, היפ- הופ, רוק, פופ. כולם על אותו נתח שוק מאד קטן. במצב הזה, אני הולך על האמיתי. אמיתי בשירים, בהגשה, בנגינה. זה מה שיש לי למכור ואני מנסה לעשות את זה הכי טוב.

כמוזיקאי וכאדם שעבד במדיום הטלוויזיוני לא מעט, מה דעתך על ערוץ 24? 

"מפיקים מסוימים הבחינו בכוח הכלכלי של הדבר הזה, דווקא מהתחום של מזרחי, היפ הופ וארץ ישראלי. מהבחינה הזאת הערוץ עושה טוב. הוא נותן להם את המקום והם עושים בחוכמה שהם לוקחים את המקום. לעומת זאת, מי שהיו שם כביכול תמיד כמו אמנים הרוק והפופ, פחות בולטים כרגע בתחום הזה. זה הרבה יותר טוב מלפני שנתיים שלא היה כלום."

שימשת כיועץ אמנותי באיחוד של משינה. יש תופעה של איחודים בלתי נגמרים. ואלה שלא מתאחדים, עושים קאברים לשירים ישנים. יש תחושה של רגרסיה. הכל עומד במקום.

"הכל נובע מאותה בעיה של שוק קטן עם מעט אנשים שקונים. אנשים נדלקים על שיר, מורידים אותו, ולא צריכים יותר כלום. אני לא בא בטענה. אני מציין את התופעה כי היא כזאת. במצב כזה, אנשים עושים שמיניות באוויר."

תורן לא אוהב את החיבור בין שאר האיחודים בגל הזה למשינה. "זאת להקה מאד גדולה" הוא מדגיש, "מדובר בשנים, ברציפות של עבודה. זה הדבר הכי גדול שהיה פה מהבחינה הלהקתית והחזרה שלהם נעשתה בצורה מאד רצינית."

הם ניסו לבד וגילו שעדיף ביחד.

"תשמע, אין הרבה מקום פה ולמשינה יש הרבה כוח בתור להקה. זה שלם גדול מחלקיו. זה קורה בהרבה להקות ואצלם זה בולט במיוחד. זו מכונה. הם בהווה. הם לא עשו והפסיקו. הם ממשיכים לעשות. אני מאמין בהם מאד."

חינם זה פרומו

היית בין הראשונים באינטרנט כמעט מההתחלה. יש לך אתר מושקע, בלוג. יש הרבה אמנים שמתייחסים בחשדנות לרשת. בעיקר בגלל שיתוף הקבצים. אתה מאלה שמאמינים שזה טוב ?

"אני גם מאמין שזה טוב, וגם, אני ריאליסט. זה לא טוב או רע. ככה זה. עכשיו אתה יכול להשתתף או לא להשתתף כמו בכל דבר. יש גם הימורים באינטרנט. בזה אני לא משתתף. אבל במוזיקה אני כן משתתף. אפשר לראות גם שירים להורדה ברשת כפרומו להופעות. הרי אני נותן להם העתק, לא מקור, נכון ? העתק במובן שאני משכפל את הדיסק. אם תפרת חולצה ביד, אז היא עולה 300 שקל. יופי. אבל אם אתה קונה טי שירט שמייצרים במכונה אז למה שהיא לא תעלה 30 ? בפרופורציה לדיסקים, יכול להיות שזה צריך לעלות עשרה שקלים. אפשר להתווכח על זה. וגם חינם זה בסדר. זו פרסומת להופעה. אהבת את השיר ? בוא תשמע אותו בלייב."

אם פעם היה קשה להתפרנס ממוזיקה בארץ, אז היום, גם בגלל זה, זה יותר קשה.

"זה היה קשה תמיד. אף פעם לא הצלחתי להתפרנס רק ממוזיקה. במובן מסוים מצבי בשנתיים האחרונות השתפר. אתה יודע איך זה, בתקופה של אור כלכלי נורא גדול של שנות התשעים יכול היה לשבת מישהו בחושך ולגווע ברעב, ובשיא החושך הכלכלי של תחילת שנות האלפיים יכול לשבת מישהו ולהתגלגל בכסף. אלו תמיד מקרים אינדיווידואליים. המקרה האינדיווידואלי שלי אומר שההתמדה משתלמת. אני רואה יותר כסף מזה. בעיקר בהופעות."

מה עוד עשית כדי להתפרנס ?

עבדתי בטלוויזיה. הייתי בצוות ההקמה של ערוץ "ביפ". ב'קשת' עבדתי תקופה. עבדתי בכתיבה ועריכה. אני מלמד בשנים האחרונות ב'בצלאל' ובבית הספר למוזיקה 'רימון'. אתה יודע, לשרוד."

התחלת כשחקן ולקח לך המון זמן להתבסס במה שבאמת רצית להיות, שזה מוזיקאי. מתי סרי, ששיחק איתך ב'משחק החיים' ניסה גם. הוא הוציא דיסק ואף אחד לא זוכר את זה.

"וגם ניר לוי ששיחק שם היה מאד רוצה לעשות מוזיקה, גם נתי רביץ. לא חסרות דוגמאות. ה'שיפט' הזה, בגיל מאד צעיר לכוכבי פופ הוא אפשרי. בדרך כלל אנשים אומרים 'מה הקטע שלך ? מה אתה ? אתה זה או אתה זה ?'. אני לא הסתדרתי כל כך טוב עם משחק. לא אהבתי את העניין שבו אני אמור לספק שירותים של איך שאני נראה.

"זה שבאים מסתכלים עליך ובוחנים אותך כל הזמן. זה לא שם אותי במקום נפשי טוב. ידעתי שאני צריך להתנתק ממקום אחד כדי לעבור למקום שני. לא התכוונתי להיכנס למוזיקה בדלת הלא נכונה. לא רציתי לנצל שום דבר מהמומנטום שהיה לי כשחקן. חשבתי שבמוזיקה אני צריך להתחיל מהמקום שקרוב ללבי ושמעניין אותי. גם אם זה יהיה לעשרה איש, ואחר כך לחמישים איש וכך הלאה. אני לא מצטער על זה. 'משחק החיים' זה היה הרבה אחרי. וגם עשיתי את זה בשקט. השגתי מהם הסכמה שאני לא מתראיין בנושא וזה היה כיף."

אסיר תודה

אתה חי בשלום עם זה שהלהיטים שכתבת לאחרים כמו 'ביום של הפצצה' או 'בך לא נוגע' הם להיטים הרבה יותר גדולים מאלה שאתה הבאת לרדיו.

"יש גם להיטים בסדר גודל הזה שאני אחראי עליהם כמו 'אימפריות נופלות לאט', 'שוב השקר הזה'. אבל זה לא משנה. זו זכות לעבוד במוזיקה. הייתי יכול למצוא את עצמי כחובב מוזיקה שעובד כפקיד או כבאי. צריך לעבוד בשביל לחיות, אם אתה לא עשיר. למזלי אני יכול גם לעבוד במוזיקה. בסך הכל אני אסיר תודה על זה."

כתבת גם שירים פוליטיים, שירי מחאה. אבל ב'אדוני הממון'  עם שי להב, אתה זה שנותן את המונולוג שאומר כל זה נורא יפה אבל אני לא מכיר שיר ששינה מציאות. זו מחויבות מצפונית להגיד משהו בכל זאת ?

"אני מזל מאזניים, לי זה לא אומר הרבה, אבל מאזניים זה צדק. ויש לי רגישות לתחושה שזו מדינה שהיה בה חינוך, בריאות, הייתה מדינת רווחה והפכה למדינה סופר קפיטליסטית שבה יש מיעוט שהולך ומתעשר בעוד אנחנו מדברים, ויש אנשים שלא יכולים לעשות סנדוויצ'ים לילדים בבוקר. מה שמוזר בעוני בארץ, שאלה אנשים שיש להם טלוויזיות ולפחות פלאפון אחד. איך זה עובד ? יש מקומות שלבנאדם אין אוכל אז גם אין לו טלפון. אצלנו קודם כל פיטמו את האנשים האלה באלקטרוניקה, עשו קופה במיליארדים. זה מגעיל וזה מדכא."

באי פי האחרון אתה שר 'בחור לבן לא יכול לברוח". על תחושת חוסר המוצא. התיאוריות הפוליטיות קרסו. אין לאן לברוח ואין מה לעשות. יש מה לעשות ?

"הגישה השלטת בעשורים שבהם אני חי היא של פחד שמוביל לאלימות. מי שיכופף לשני את היד, הוא ינצח. אני לא רואה את עצמי חי בשלום אגב מלחמות באחרים. אני יודע שרוב האנשים חושבים שככה צריך, כי אין ברירה וחושבים שאנשים כמוני, שאומרים שצריך לדבר, הם חלשים ופחדנים. אני לא יודע איך לגשר על זה. כל זה מול פונדמנטליזם ערבי. כשהייתי יותר צעיר חשבתי שהם בדיוק כמונו, רוצים לחזור הביתה לילדים שלהם לשבת בערב להירגע וזה, אבל יש שם גם הרבה כאלה שרוצים דם. זה נורא מדכא. בינתיים פשוט חיים. טבע הריאות זה לנשום ולנשוף."

ראיתי באתר שלך שאתה מקיים עם מאיר גולדברג סדנה לכתיבת פזמונים. מאיפה בא הרעיון ואיך זה עובד?

"ראינו שבשנים האחרונות אנחנו מקבלים פניות מאנשים של 'תעזור לי לגמור את השיר'. קל להם עם המוזיקה שלהם, אבל יותר קשה להם עם כתיבת המילים. אני עשיתי את זה עם הרבה אנשים וגם מאיר. וחשבנו שאם זה ככה, אז אולי אנחנו יכולים ללמד. עד היום לימדנו שלוש קבוצות. שבעה אנשים כל פעם. חלק היו מוזיקאים, חלקם רק כותבי מילים. אנשים יצאו מאד מבסוטים. גם אנחנו למדנו מזה הרבה."

יש תחושה שאין מספיק כבוד למילה בשנים האחרונות.

"אפשר לשיר כל דבר, אבל זה לא 'אותו דבר'. יש פזמונים פופיים שנועדו להיגרס ולהיגמר ויש שירים שיכולים להישאר לתמיד. זו לא אותה כוונה בהתחלה ולא אותה תוצאה בסוף. רק כי שניהם על דיסק זה נראה כאילו זה אותו דבר."