אדישות לשמה

שבוע שני ללימודים והמצב שלי כבר בקאנטים. הכל התחיל מזה שהרשתי לעצמי לישון עד מאוחר, מדרדר מרגע לרגע וההבטחות שהבטחתי לעצמי בקשר לשנה החדשה מתמוגגות לאט.

לא רוצה ככה.

כנראה שאני באמת לא בנויה לעבודה ולימודים יחד. יש הרבה אנשים שעובדים הרבה יותר קשה ממני ובכל זאת מצליחים לעמוד במשימה הפשוטה של לקום בזמן. אני מעולם לא הייתי טובה בזה, ומשמרות הערב לא מועילות לי. =\

אני אתחיל לקזז, ולתפוס את עצמי בידיים לפני שיהיה מאוחר, גם ככה התעודת בגרות שלי בספק כי נכשלתי במתמטיקה.

החיים בזבל (:

[והמנהל שאני אוהבת עזב, לתמיד. ואני לא אראה אותו יותר. ועצוב לי.]