אדישות לשמה

אני לא מבינה את הפואנטה בלתת לילדים קטנים להסתובב עירומים.

אז נכון שלא אכפת להם, והם תמימים ועוד לא גילו את הביישנות או את כל העניין נשים-גברים ועירום. אבל אם אני הייתי הורה, הילד/ה שלי בחיים לא  יסתובבו עירומים. מה הקטע האידיוטי הזה לקחת את הילד שלך לים ולהכניס אותו למים עירום. לכו תקנו בגד ים!

(אחרי מעבר על אלבומי התמונות והתמונות התלויות בבית של אבא שלי. זה עדיין מטריד שאין שם תמונות שלי.)

ולנושא אחר.

מתחילה להטריד אותי העובדה שאנשים שאני באמת אוהבת ומכירה, ומבלה איתם את מרבית שעותיי, גורמים לתחושת גועל שהלוואי ולא הייתי מרגישה. עוברות לי בראש מחשבות מהסוג שמגעיל אותי לחשוב עליהן, והן מהולות בחוסר איכפתיות ובהמון סטריאוטיפים ודעות קדומות, שלא לדבר על צורת הפירוש שלי למעשים של אחרים.

סביר להניח שכבר דיברתי על זה.

ויש את האנשים האלו, האחרים, שאני יכולה פשוט לשבת ולהסתכל עליהם כל היום, ואני לא יודעת למה. מרתקים אותי.

פחות או יותר בשביל להעביר את תחושת הדיכאון שנחתה עליי ועל הבלוג.