אדישות לשמה

בעוד כמה שעות יש לי שיעור נהיגה. כבר 4 חודשים שלא התקרבתי להגה בגלל המורה הסוטה שלי, אבל סוף סוף מצאתי לי מורה אחר ואני כבר לא יכולה להתאפק שיהיה לי רישיון, ואין לי סבלנות אפילו לחשוב על זה שזה יקח עוד קצת זמן. אני מתגעגעת לכביש, לנהיגה. אפילו לישראלים החוצפניים האלו, שמעלים את העצבים.

אני מקווה שזה יעבור מהר.

בנתיים אני טוחנת משמרות, משתדלת להיות הוגנת ונוברת במחשבות ישנות. פשוט ישבתי וקראתי את כל הדברים שאי פעם כתבתי, שזה הרבה, כי אני בחורה של כתיבה. זה הרבה יותר נוח, וגם נשאר כמזכרת. והקריאה הזו מחדש הציפה בי רגשות שהיו קיימים כל כך מזמן, אבל מרגישים כאילו זה אתמול. והמילים האלו, זו שפה שלא ידעתי שאני מדברת בה. והניסוח. מי ידע? כאילו שזאת לא אני בכלל.

בטח בעוד כמה שנים אני אקרא גם פה וארגיש את אותו הדבר.

וזה מוזר. ~_~.

אמרת שכנראה אני לא אכתוב עליך ("אינך כותבת עליי מכיוון שאנו לא קרובים"), אבל הנה,

זה מטריף אותי שאני לא יודעת מי אתה !