החלטתי לכתוב עוד פוסט לנושא שדווקא דיי קרוב אלי.
אני לא אשכח את היום הזה ,אחרי שבוע של תיכנונים והתרגשויות ,
לצאת עם אמא ועם חברה טובה לאילת , ממש חיכיתי לזה ,
קניתי את כל מה שצריך - בגד ים , עוד בגדים , משקפי שמש וכו' .
יצאנו , דיברנו על הדרך , היינו חצי שעה מאילת
ופתאום הרגשתי את עצמי רועדת , כל האוטו קפץ , דברים התנפצו ,
הרגשתי שדפקתי את הפנים במשהו ולא יכולתי לחשוב ,
הייתי בטוחה שאנחנו הולכות למות.
אחרי כמה שניות שנמשכו כמו נצח , זה נפסק ,ראיתי מסביבי חלונות מנופצים ,
דם ,מלא אבק.
יצאתי מהאוטו והייתי מלאה דם וכאבו לי הפנים , ראיתי את שחר יושבת על הריצפה ובוכה
את אמא שלי צורחת ולא מבינה מה קורה.
אמרתי "תודה אלוהים" ,ראיתי את האוטו מקומט , ליד הר , לא נשאר ממנו דבר.
אנשים מהצד אמרו שהתנגשנו בהר ואז עלינו וירדנו ממנו משו מוזר כזה.
אבל מה שהיה לי בראש אלה שחר ואמא שלי , הלכתי לשחר הבאתי לה מים,
בכיתי , הבאתי לאמא שלי מים , כאב לי כל כך.
כמה אנשים עצרו לנו והתקשרו לאמבולנס , הוא הגיע , הייתי בלחץ לגבי שחר
כי היא בכתה , כאב לה המון.
את שחר שמו באמבולנס אחד , ואת אמא שלי ואותי באחר.
התחלתי לבכות עוד יותר , התפללתי שהכל יהיה בסדר.
הייתי על עלונקה ומשהו היה צמוד לי לצוואר,
הגענו לבית חולים עשו לי צילומים , האף נשבר.
לאמא שלי לא קרה כלום , חוץ מהמכות שהיו לה על הבטן שאני לא אשכח בחיים.
ושחר קיבלה מכות חזקות בגב, ובגלל זה כאב לה כל כך.
לא יכולתי לישון כמה ימים אחר כך , חלמתי על האבק , על הצעקות של אמא , על הבכי והתעוררתי כל 5 דקות.
אנשים שראו את האוטו במוסך , וגם האנשים שראו את התאונה , אמרו שאם לא היינו חגורים לא היינו בחיים עכשיו.
אז הצלקת הקטנה שנשארה לי בבטן בצד מזכירה לי
איך יכולתי לאבד את החיים בשניה
בלי החגורה הזאת.
5דקות לפני התאונה אמרתי לשחר לשים חגורת בטיחות.
כן ואת אילת ,ראיתי רק מאמבולנס.
סעו בזהירות , ואל תשכחו לשים חגורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
