פרק 9.
_______________________
" בואי ניק אותך הביתה " אמרה אלן
לא לא הביתה " מילמלתי, איך אני יעמוד ביפני אמא איך אני יספר לה הכל ?!
" אני לא יכולה ללכת ככה כשאמא שלי תיראה אותי במצב כזה " מיהרתי להוסיף
" בואי לישון אצלי " אלן אמרה בהחלטיות
" אני רק צריכה להיתקשר אלייה, שלא תידאג " לקחתי את הפלאפון וחייגתי
" אמא " ישר שמעתי את קולה וגל דמעות בא לצאת
" גברת נעמה נעים מאוד, מדברת אלן חברה טובה של רוז " אלן טפה במהירות מידי את הפלאפון
" רוז באה לישון אצלי היום אם עוד כמה חברות, ומחק מוקדם תחזור, כן ברור, ברור גבירתי, חח ברור נעמה, ערב טוב ביי ביי, " ממש חמודה אימך " הוסיפה אלן
חייכתי יוך קטן מבעד לדמעות, " בוא נזמין מונית " וניסע אמרה אלן
הלכנו אספנו את כל החבר'ה, הרגשתי מבטים חודרים תקועים עלי מכל השאר, מצפים להסבר לפשר המצב בו הייתי ניראת, הרגשתי לא בנוח כשכולם מתלחשים ומביטים בי, תודות לאן שהוציאה אותי מהמצב המביך
המונית הגיעה וכולם עלו עלייה " רגע " עצרתי את הנהג, " איפה סת' " שאלתי
" הוא כניראה לא יחזור איתו " ומבטו הופנה לעבר אלן
" מה אתה חושב שאתה גבר?! מה שבת לעצמך שעשית את זה ביכלל ?! " צעקתי בכל כוחי
" מיצטער " הוא מילמל וניסה לקום
האמת די ריחמתי עליו הוא ניראה חסר אונים פגיע ככה שרוע על ריצפת הסימטה המלוכלכת, אך מיד ניזכרתי בילדה שלא הגיע ליסבול מצב שכזה.
" את הנעשה אי אפשר להשיב " היסתכלתי עמוק לתוך עיניו
" סת' על תעשה את זה " צעק, ומחינתו זאת הייתה הצעקה האחרונה, הנשימה האחרונה !
הגענו לביתה של אלן אחרי שהורדנו את כולם בתנות הרצויות
" ששש בואי ניכנס בשקט, בט כולם ישנים " לחשה אלן,
ניכנסנו בשקט ובזהירות כדי לא להעיר אף אחד
ניכנסו לחדר היתיישבתי על המיטה, " חכי אני יביא משו לישתות, לאכול " אמרה אלן ובאה לצאת
" לא זה בסדר אין לי חשק לכלום " אמרתי בחיוך מעט עצוב
אין היסתובבה אלי הביטה בי וזרקה חיוך מעודד לעברי..ויצאה מן החדר
לאחר כשתי דקות זרה אם מגש ושתי כוסות גדולות של קולה מונחים עליו וכמה טיפים סביבם,
ישבנו והתחלנו לדבר על האונס המזעזע על מה שקרה, הרגשתי שאני ניפתחת אלייה יותר סיפרתי לה על העבר שלי על כל ההיתעללות שעברתי מצד אבי ועל כך שנטש אותי ואת אימי בלי לומר כלום, אלן לא הגיבה רק הקשיבה לסיפורי
" אני כל כך מצטערת " זרקה לפתע
ראיתי שהא נותרה ללא מילים ראיתי את הרחמים בעיניים שלה,
קמתי מלידה היסתכלתי עלייה.. " אני לא צריכה רחמים " זרקתי לעברה בכעס
" אני היתגברתי למרות הכל, למרות הכאב למרות חוסר התמיכה, גם כשאף אחד לא היה לצידי ידעתי לקום ולעמוד על הרגליים לבדי ידעתי להחזיק את עצמי גם בלי שום תמיכה של מישו,
למרות המכות, ההשפלות, הקללות, הסטירות שבאו בכל פעם שהייתי אוןמרת מילים שלא במקום, ידעתי לעמוד לקום חזרה לא נתתי לזה להשפיל אותי לפגוע בי,
גם לאחר הנטישה של אבי שנטש אותי ואת אימי, כן אימי הייתה שבורה, ראיתי בעינייה כאילו אין לה טעם לחיים בלעדיו..
אני הייתי לצידהאני חיזקתי אותה ככל שיכולתי, למרות שגם בי פגעו גם בי זה פגע כאב שאי אפשר לתאר, אך עדיין לא כאב מהסוג שלה, אבל עדיין זה היה כאב שפגע כל כך, אך ידעתי להיתמודד אולי הידחקתי את זה במעט אבל היתגברתי נעמדתי על הרגליים כמו כל פעם מחדש.."
הוצאתי הכל הרגשתי שאבן הנקית שצברתי במשך כל השנים האלה לפתע נפלה מליבי
" ונכון..בני האדם כואב להם ניפגעים בקלות, מקללה, ממכה, או אפילו סתם מילה שלא באה בכוונה..הם לא מתמודדים הם מדחיקים הם שומרים את זה לעצמם..
אך יום מן הימים מגיע וזה הסוף הגיע הזמן להוציא את כל הרגשות , הכאבים לתת להם לפרוץ גם אם זה בדמעות גם אם זה בצעקות.."
" אני ביכלל לא מרחמת עלייך " זרקה לעבר לפתע אלן
" אולי אני לא מבינה את הכאב שלך, אבל גם בי יש כאב, כאב מסוג אחר,
ואני הייתי האחרונה שרציתי שירחמו עלייה, אז אני מבינה אותך ותידעי שאני לא מרחמת אני פשוט חסרת מילים לפשר כל הסיפור שסיפרת.."
קמת חיבקתי אותה בחוזקה, כל כך הייתי זקוקה לזה עכשיו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
