Just want to be free already

שונאת את הבלוגרים האלה שמקטרים על כל שטות קטנה

שונאת את הבלוגרים האלה שכל הזמן מתכננים את המוות

שונאת את הבלוגרים האלה שלא מפסיקים להתמרמר על החיים שלהם

שונאת את הבלוגרים שכועסים על כל האנשים שסביבם

שונאת אותם, את כולם.

אבל גם אני בלוגרית כזאת.

הרבה זמן לא הבנתי למה כולם כ"כ אומללים בישרא. הייתי משוטטת ברחבי ישראבלוג ונתקלת בכל הבלוגים של המסכנים שמרחמים על עצמם, רבים עם אמא, צורחים על אבא, שונאים את האחים, מייחלים שהיו מתים, חושבים על התאבדויות, וכעסתי עליהם.

כעסתי עליהם שהם לא עושים כלום, רק כותבים בבלוג המחורבן שלהם על כמה שכל העולם שונא אותם ושלאף אחד לא היה איכפת אם היו נעלמים.

אני רוצה לבקש מהם סליחה.

הלוואי שלא הייתי מבינה אותם עכשיו.

אני פתאום מגלה שהבלוג שלי הפך להיות אחד כזה. כל פוסט שני אני מקטרת. כותבת בבכי. חושבת על המוות.

מדי פעם אני מוסיפה פוסט שמח כדי להזכיר לעצמי שהחיים אמורים להיות יפים. "אמורים" זאת מילת המפתח.

אף אחד לא הבטיח לי שהחיים יפים ואני בכל זאת מאמינה בזה, אז למה? למה לעזאזל אני לא רואה את זה? למה אני לא מגיעה לחיים היפים כבר?

למה אני כ"כ נודניקית? כל הזמן מתלוננת?

למה אני כמו הבלוגרים שאני כ"כ שונאת?

אני שונאת אותם, ואני אחת מהם...

אני כ"כ מצטערת שאני כותבת את זה, כואב לי אפילו להודות בזה שאני גם אחת כזאת. אבל כשהחיים לא נותנים לך לימונים אלא פירות רקובים, אי אפשר לעשות לימונדה...

אני לא מאשימה אתכם אם אתם שונאים את הבלוג שלי, גם אני שונאת אותו.