יופי, עכשיו כשתפסתי את תשומת הלב שלכם, לפחות תקראו כדי שהקליק שלכם לא יהיה מבוזבז...
הרגשתי השבוע שלא מעריכים אותי מספיק. לא מעריכים אותי ולא שמים לב אליי, לא בבית, לא בעבודה ובטח שלא בחברים.
אני שונאת להרגיש ככה. שאף אחד לא באמת רואה אותי
אז עשיתי משהו מטומטם.
יצאתי לסופר עם החולצה הכי חושפנית שלי שיכולתי למצוא ופשוט נהנתי מהמבטים. כל הגברים כולל כולם שמו לב (וגם כמה נשים מסתבר)
אבל אז הרגשתי עוד יותר מטומטמת.
אני לא יודעת מה ניסיתי להשיג בקטע הדפוק הזה. אולי קצת הערכה או נחמדות, אבל בעצם זה כ"כ מפגר, כי אני לא רוצה שיעריכו את החזה שלי (שבעצם הוא לא כ"כ גדול, זאת הייתה רק חזיית פוש אפ מאוד טובה) אני רוצה שיעריכו את הפנימיות. שישימו לב אליי. שלא יתעלמו ממני. שיקשיבו לי פעם אחת ולדברים שמציקים לי.
אוף, אני מצטערת על הפוסט הזה. כ"כ מצטערת. אני לא מאמינה שאני אפילו כותבת אותו. זה כ"כ לא מתאים לי. בחיים לא הייתי מדברת על זה. לפחות הרגשתי קצת טוב כשיצאתי ככה. עד שהרגשתי זולה ואידיוטית וחזרתי הביתה. oh well, some things in life you can't change
נעלמתי קצת בזמן האחרון. גם בגלל שאני לא רוצה להכביד על הקוראים הקיימים שלי עם עוד סיפורים על אחותי המעורערת נפשית וגם בגלל שאין לי מה לספר חוץ מזה. כמה עצוב. איך שאני אוהבת לרחם על עצמי. אבל בתכלס, אני לא חושבת שהרבה אנשים היו יכולים לסבול את זה כמוני. נורא קשה לחיות עם סכיזופרנית פרנואידית בבית. זה לא מומלץ. אני חושבת שזאת התקופה הכי לחוצה בחיים שלי כולל הבגרויות. וזה הרבה.
ראיתי בכמה סרטים שאנשים חמומי מוח לוקחים קורסי שליטה עצמית. אולי כדאי לי לנסות את זה, כי למרות שאני לא ג'ינג'ית או מרוקאית (סליחה על הסטריאוטיפ) אני מתחממת כ"כ מהר על הדברים הכי קטנים שיכולים להיות וכמעט מתפוצצת מעצבים. זה בטוח לא עושה טוב ללב שלי... כל פעם אחרי שזה קורה לי אני חושבת כמה אהבלה הייתי שהתעצבנתי. תאמינו לי, פשוט תספרו עד 10 בלב ואז תענו (הלוואי שיכולתי ליישם את זה בעצמי)...
טוב חבר'ה, אתם שנשארתם למרות שהשלתי אתכם ולא היו תמונות של ציצים, אני מקווה שיש כאלה בכלל, מקווה שנהנתם מהפוסט הכ"כ גרוע שלי.
שיהיו בשורות טובות, ושבוע טוב לכל עם ישראל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss X.