אני יודעת שכבר אין לי קוראים נאמנים ומה שאני אכתוב פה בטח לא יהיה רלוונטי לאף אחד, אבל בכל זאת חשוב לי להגיד את זה למישהו, גם אם זה רק המחשב ולא בן אדם...
בכל מקרה, שחררו את אחותי מהמחלקה הפסיכיאטרית בגלל שאמא שלי לחצה כי היא פחדה מאיזה תרופה שרצו להביא לה, ובכל מקרה היא הכריחה אותם לשחרר אותה.
אתמול היא חזרה הביתה. כבר על ההתחלה שמעתי שהיא עדיין מדברת לעצמה.
זה שבר אותי. אם עד עכשיו, כל החודשיים האלו שהיא הייתה שם, האמנתי שאולי הכל ישתנה והיא תהיה נורמלית שוב, הוכחתי שטעיתי.
אני מאוד מפחדת. שפתאום היא תפסיק לקחת את התרופות ושוב תחזור לפרנויה נגדי.
אני יודעת שאני ממש אגואיסטית שאני רק חושבת על הצד שלי בסיטואציה, זה באמת אנוכי בצורה שלא תיאמן וזה גם עושה לי רגשות אשם ממש חזקים, אבל מה אני אעשה? אני פשוט כ"כ מפחדת. זה כ"כ לא מתאים לי עכשיו- עם העומס של העבודה והלימודים והדיאטה המחורבנת הזאת שאני צריכה לעמוד בה, אין לי עד כוחות נפשיים לדאוג מאחותי.
אני מקווה שהוא סולח לי ולא יכניס אותי לגיהינום בגלל המחשבות הדוחות שלי שלא מתחשבות בה בכלל...
פוסט מסריח, אני יודעת, תתבעו אותי.
(ואם אתם תוהים לכם למה לעזאזאל אני ערה בשעה כזאת על המחשב, תשאלו את אבא שלי למה הוא הרגיש שהוא חייב להעיר אותי למרות שיש לי חופש מבית ספר היום!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss X.