אני אורזת מזוודה אחת גדולה עם הרבה בגדים. גדולה של ממש- ששוקלת כמעט כמוני.
אני עוצרת מונית ליד התחנה המרכזית והנהג שואל אותי "לאן?" ואני עונה לו "לשדה התעופה", והוא מכניס את המזוודה שלי מאחור בתא המטען ואנו יוצאים לדרך. דרך שעוד לא תיכננתי.
אני לא מודיעה למשפחה, לא לחברים ולא לבוס שלי.
אני מגיעה לשדה התעופה והפקידה שואלת אותי "כרטיס לאן?"
ואני עונה לה "איזה טיסה יוצאת ממש עכשיו?"
והיא עונה לי איזה שם של ארץ מרוחקת, ואני מהנהנת, מושיטה לה את כרטיס האשראי ואומרת- "כיוון אחד לשם בבקשה"
ואני עולה למטוס, מתרווחת בכסא, מתכוננת לטיסה של לפחות ארבע שעות ומרכינה ראש בזמן הסרט על הבטיחות.
אני מסתכלת מהצוהר הקטן של המטוס בזמן ההמראה ורואה את את כל מה שאני עוזבת מאחור, ואני מתמלאת אושר שקשה להכיל ואני מחייכת לסובבים אותי, והדיילת כנראה חושבת שאני מסוממת, אבל לא איכפת לי. והעולם נראה טוב, ותחושת ההנאה רק הולכת ומתעצמת ככל שאני מתרחקת מהארץ שלי, מהחיים שלי, מעצמי.
לפעמים בשיעור, כשהמורה מדבר ומדבר ונראה שזה לא הולך להסתיים בקרוב, ובבית האחות משגעת אותי, ובעבודה הבוס כועס עליי שלא סיימתי את הפרוייקט, והחברות מתעצבנות שאני לא שם בשבילן, אני נסחפת בדמיון שלי לסצנה הזאת. סצנה מסרט, סצנה ספונטנית, סצנה שאני לא יכולה לדעת איך היא תגמר, ואני פשוט מתמוגגת.
מתמוגגת מעצם המחשבה שגם אם אני בחיים לא אעשה את זה, לפחות בדמיון יש לי את האומץ. יש לי את היכולת לבצע כזאת תוכנית.
פשוט להגשים את זה. להתחיל מחדש, בעצמי, ליצור אני חדשה, בלי כל העבר שגורר אותי.
שם, לפחות בדמיון אני שמחה, ולא סתם שמחה, שמחה כ"כ שזה פשוט ממלא אותי כל הזמן בהרגשה חיובית כזאת, ששום דבר לא יכול לשנות.
בדמיון, אני מאושרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss X.