התחלתי עבודה חדשה, בחנות מחשבים, אבא שלי השיג לי וכל השנים האלו שקינאתי באלה שיש להם פרוטקציות, סופסוף הבנתי מה זה...
זה כיף מצד אחד, קיבלתי את העבודה בלי להתאמץ אבל מצד שני, זה קצת מפחיד אותי- יש לי עבודה רק בגלל שאבא שלי עובד שם, לא התקבלתי בגלל שאני טובה או הרשמתי אותם... אני לא אוכל להסתמך על אבא שלי כל החיים בלקבל עבודות, וזה מפחיד. אולי היה כדאי שאני אתקבל למשהו בגלל עצמי ולא בגלל אבא שלי, אבל כרגע אני מרוששת אז אני לא אגיד לא לכסף גם אם זה לא אני השגתי לעצמי...
בכל מקרה, העבודה: חנות המחשבים רוצה לבנות אתר. לכל פריט שיש להם במלאי הם רוצים תמונה שתכנס לאתר תחת הקטגוריה המתאימה (דיו, מקלדות, עכברים וכו').
כעקרון התפקיד שלי פשוט- לאסוף תמונות מגוגל לכל מוצר ולשים בתקייה הנכונה. קל נכון?
לא.
חשבתי שזה יהיה easy money אבל התברר שזה הרבה יותר מסובך מזה. דבר ראשון הכל מתרחש באנגלית. כל מוצר לחפש באנגלית. התיקיות- השמות שלהן באנגלית. ואפשר לחשוב שאני כ"כ מבינה במחשבים שאני יודעת לאן לשייך כל דבר. אני לא יודעת אם תוכנה כלשהי זה software או hardware... את השטויות האלה אני לא יודעת, וזה כ"כ קשה למצוא לאן לשייך כל דבר... אני מרגישה שזה קצת גדול עליי, אני לא רוצה לאכזב אותם ואני צריכה לעשות את זה ואני בלחץ מזה... אני יודעת מה לעשות אבל זה מסובך לי. אני מקווה שאני אצליח לעשות את זה...
שוב אני מקטרת. זאת סה"כ עבודה של יומיים בשבוע, כל יום 7 וחצי שעות (שכר מינימום כמובן) אבל אני אומרת לכם, אחרי יום עבודה כואב לי הגב כ"כ שאני רק רוצה לא לחזור לשם לעולם... אני יודעת שבבית אני יושבת הרבה ליד המחשב אבל זה לא אותו דבר. בבית אני זזה, קמה לפעמים למטבח או זזה בחדר. שם אני צריכה לשבת ולחפש תמונות. כל היום. 7 וחצי שעות שאני כבולה לכסא בלי משענות לידיים. מסכנה שכמותי...
אבל באמת מאוד כואב לי הגב אחרי זה. לא רק זה אלא שבשבוע הבא יש לי יומיים רצופים של עבודה ויום אח"כ יש לי מלצרות בערב... תהרגו אותי אבל אני לא יודעת איך אני אשרוד. אם אני אשרוד אני אדווח, אם לא תראו עדכון תדווחו למשטרה ;)
איזה כיף שיש את שבת. יום חופש שאף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות. אני לא אעבוד ואעשה מה שאני רוצה (שבתכלס זה לישון, לאכול ולקרוא איזה משהו)
אבל אני הבוס של עצמי!
אפרופו בוסים, הבוס שלי, ארגנטינאי אחד, מתנהג כמו ילד מגודל... וכ"כ התאכזתי לראות שהצלצול שלו זה הצלצול שלי, אז עכשיו אני חייבת להחליף, כי כל פעם שאני שומעת את השיר הזה זה מזכיר לי את העבודה, וכ"כ חבל, כי השיר I feel good של ג'יימס בראון הוא שיר כ"כ טוב, תסכימו איתי.
יש למישהו רעיון חדש לצלצול?
התגעגעתי לכתוב כאן. כל פעם שאני מתחילה פוסט אני חושבת שזה יהיה רק כמה מילים ובסוף אני כותבת מגילה שלמה, ואני דווקא אוהבת את זה.
שונאת את הבלוגרים האלה שלא מפסיקים להתמרמר על החיים שלהם
שונאת את הבלוגרים שכועסים על כל האנשים שסביבם
שונאת אותם, את כולם.
אבל גם אני בלוגרית כזאת.
הרבה זמן לא הבנתי למה כולם כ"כ אומללים בישרא. הייתי משוטטת ברחבי ישראבלוג ונתקלת בכל הבלוגים של המסכנים שמרחמים על עצמם, רבים עם אמא, צורחים על אבא, שונאים את האחים, מייחלים שהיו מתים, חושבים על התאבדויות, וכעסתי עליהם.
כעסתי עליהם שהם לא עושים כלום, רק כותבים בבלוג המחורבן שלהם על כמה שכל העולם שונא אותם ושלאף אחד לא היה איכפת אם היו נעלמים.
אני רוצה לבקש מהם סליחה.
הלוואי שלא הייתי מבינה אותם עכשיו.
אני פתאום מגלה שהבלוג שלי הפך להיות אחד כזה. כל פוסט שני אני מקטרת. כותבת בבכי. חושבת על המוות.
מדי פעם אני מוסיפה פוסט שמח כדי להזכיר לעצמי שהחיים אמורים להיות יפים. "אמורים" זאת מילת המפתח.
אף אחד לא הבטיח לי שהחיים יפים ואני בכל זאת מאמינה בזה, אז למה? למה לעזאזל אני לא רואה את זה? למה אני לא מגיעה לחיים היפים כבר?
למה אני כ"כ נודניקית? כל הזמן מתלוננת?
למה אני כמו הבלוגרים שאני כ"כ שונאת?
אני שונאת אותם, ואני אחת מהם...
אני כ"כ מצטערת שאני כותבת את זה, כואב לי אפילו להודות בזה שאני גם אחת כזאת. אבל כשהחיים לא נותנים לך לימונים אלא פירות רקובים, אי אפשר לעשות לימונדה...
אני לא מאשימה אתכם אם אתם שונאים את הבלוג שלי, גם אני שונאת אותו.
היי לכם ידידיי, long time no see כמו שכתבתי בפוסט הקודם, הייתי אצל סבתא שלי בעיר הבירה הגדולה- ירושלים.
תנו לי להגיד לכם משהו, גם אם היה לי את כל הכסף שבעולם והייתי צריכה לבחור מקום מגורים לא הייתי בוחרת בפריז או ברומא ואפילו לא בהוואי המפנקת, הייתי בוחרת לגור בירושלים. העיר הכי נהדרת בעולם. כל פעם שאני שם אני מתענגת על הנופים היחודיים שלה, על האנשים המיוחדים שלה והאווריה שיש בה.
יש שם דברים שאני פשוט מוקסמת מהם כל פעם מחדש. למשל אם מישהו שואל משהו ברחוב, הכוונה או שאלה מסוימת בקשר לאיזה רחוב, האנשים עונים בסבר פנים יפות ומנסים לעזור בכל דרך אפשרית בעוד שבערים אחרות לא רק שלא מסבירים אלא לפעמים גם אין תגובה.
עוד דוגמא שראיתי כשהייתי באוטובוס, עליתי לקו 4 וכנראה שרוב האוכלוסיה של הקו הזה היא קשישים והפיליפינים שלהם, והחבר'ה הצעירים כמוני ואפילו המבוגרים קצת יותר פינו לקשישים את המקום באוטובוס, ישר כשנכנס אחד מהם לאוטוסבוס ישר קמו לפחות שלושה או ארבעה צעירים ופינו לו מקום, אפילו במזג אוויר חם כמו זה שכל מה שרוצים כשמגיעים לאטובוס זה לשבת במיזוג... ולא רק זה, הם פינו גם לפיליפינים שיישבו! באמת אני לא יכולה לתאר אפילו כמה זה נגע לי ללב, זה הראה לי שלא משנה כמה יורדים עלינו, הדור הצעיר שאנחנו חרא, בעצם אנחנו יותר טובים ממה שהם חושבים... יצאנו בסדר גמור, שיירגעו...
בכל מקרה, אני לא באה להכפיש מקומות אחרים אני פשוט מתפעלת מאוד מהעיר הזאת, עיר נפלאה, כל המקומות שבה צורחים שיש להם סיפור לספר, כל האנשים שלה מעניקים לעיר צבע מסוים שלא ראיתי עדיין על שום עיר. כל איש הוא משהו אחר, העיר כ"כ מגוונת, לעולם לא תראו שם שני בני אדם אותו דבר, עיר שמאחדת את כולם, יהודים חילונים, יהודים חרדים, ערבים נוצריים וערבים מוסלמים, מה אני אגיד? יש בה הכל...
ואם להיות ממש פיוטית אני אמשיל את ירושלים לארוחת בוקר בבית מלון. למה? כי ארוחות בוקר בבית מלון מכילות כ"כ הרבה פרטים, כ"כ הרבה מאכלים שנראים כ"כ טוב ומפתה ואתה רוצה לטעום מכולם, לא יהיה מצב שלא תטעם ממשהו, כל דבר נראה מעולה ואתה לא יודע מאיפה להתחיל כי הכל פשוט זורח, קורן מול הפנים.
אני יכולה להמשיך שעות ולתאר לכם כמה העיר מקסימה בעיייני אבל אני יודעת שרוב ישרא מורכב מתל אביביים וכנראה שלא אצליח לשנות את דעתם אז אני רק אסתפק בלומר שלא משנה כמה פעמים אני אבקר בה היא לעולם לא תימאס עליי, ואת זה אני לא יכולה להגיד על שום עיר אחרת...
אז ירושלמיים יקרים, יש לכם עיר מדהימה, תנצלו אותה, נכון, אין לכם ים אבל יש לכם את הכותל ואת שוק מחנה יהודה ואת כל ההסטוריה של העם היהודי ושל עמים אחרים וזה פשוט כיף לדעת שאתם גרים במקום כ"כ חשוב שאבות אבותינו רק חלמו להגיע אליו!
לצערי אני לא צלמת כמו רוב ישרא וגם אין לי אינסטגרם ולכן לא אוכל לשתף אתכם בתמונות שצולמו ע"י אבל אוכל לתת לכם אווירה ע"י תמונות שמצאתי בגוגל וכ"כ התאימו לארבעה ימים הנפלאים שעברתי שם
ממילא אלרוב
הכותל, שזכיתי לשים בו פתק שלא נפל שנייה אחרי ששמתי אותו ! (בטח אחרי שתי שניות)
השוק הכי צבעוני שראיתי, גם מבחינת פירות וגם מבחינת אנשים
הולילנד והנופים המרהיבים שלה
תחנת הרוח במשכנות שאננים שנבנתה ע"י משה מונטיפריורי
ואני יכולה להמשיך ולהמשיך במשך כל הלילה...
טוב, כאן נגמר החלק על ירושלים ואפילו הוא קטן וממעיט בערכה של העיר הנפלאה בעולם, ועל זה נאמר "אם אשכחך ירושלים תשכך ימיני"
לחדשות אחרות, בראשון היה הטסט, ולא עברתי, ובניגוד לפעמים קודמות הפעם באמת הרגשתי שנהגתי טוב, שהטסטר עשה לי עוול, אבל פחות אכפת לי מפעמים קודמות כי אני מרגישה שבאמת צברתי נסיון ואני נהגת טובה יותר, רק חבל שזה עולה לי כסף כל טסט... OH WELL
החברות בפולין ומשעמם לי אז השבוע הזה היה בדיוק מה שהתאים לי כדי לשכוח מהן קצת, אוף חבל לי שאני לא איתן... טוב יש לי אתכם נכון?
קול פנימי: "התחלת לדבר עם הקירות הא?" שתוק כבר ק.פ, יש לי כמה קוראים בודדים ואני בטוחה שהם איתי!
ק.פ: " יפה שאת מעודדת את עצמך.. ;)"
טוב אמיגוס הפעם אני לא אקדיש הרבה מילים חלמצב בבית כי אני מרגישה שזה כבר מחרפן אותכם לקרוא על זה, אני רק אגיד שהמצב מחמיר, אתמול היא גזרה לעצמה את כל השיער בחושך, ומה אני אגיד לכם it ain't pretty יש לה כמה קרחות והיא נראית כמו תמר ממישהו לרוץ איתו, אבל לפחות זה רק שיער, הוא יצמח בחזרה מתישהו...
לפעמים בא לי לדבר עם פסיכולוג. סליחה על התקיעות של השורה הזאת זה פשוט עלה לי לראש עכשיו כשחשבתי על אחותי...
טוב חבר'ה כאן מסתיים לו הפוסט הכי ארוך שנכתב בתולדות בלוגי ואני מרוצה ממנו, אז שיהיה לכם אחלה של ערב והמלצתי החמה היא: תבקרו בירושלים, תעשו לעצמכם טובה...
אני בטוחה שכבר נמאס לכם לקרוא את זה, ותאמת? כ"כ נמאס לי לכתוב את זה, אבל נורא קשה לי בבית...
אחותי כבר השתגעה סופית וכל יום המצב רק מחמיר... אני מוצאת את עצמי מבקשת שלא תהיה לי אחות ואז מהר מתחרטת על זה כי פעם אהבתי אותה. אני חושבת שאני עדיין אוהבת אותה, אבל לא מה שהיא עכשיו, מה שהיא הייתה... כ"כ טובה ומתחשבת, ממש אחות טובה, מה זה אשמתה שהיא חולה? היא לא ביקשה את זה...
בכל מקרה, אני הולכת לכמה ימים לסבתא שלי כדי להשתחרר קצת מהלחץ בבית, אני לא אעדכן ולא אענה לתגובות כי כמו שֵיַאֶה לסבתות, אין לה אינטרנט בבית (מזל שיש לה טלוויזיה). אולי זה לטובה, לא להיות מחוברת לקצת זמן, פייסבוק, אימייל, בלוגים... ממילא החברות נוסעות לפולין השבוע ואני מתה מקנאה, אולי עדיף לא לדעת מה אני מפסידה, מה שלא יודעים לא כואב נכון?
אה כמעט שחכתי, יש לי היום טסט, ואם אני לא אעבור זה יהיה נורא. ואל תעודדו אותי ותספרו לי סיפורים שחברים שלכם וסבא שלכם ואמא שלכם עברו רק טסט 44, זה לא איכפת לי מה הם עברו, אני לא רוצה להגיע למצב הזה, אני רוצה לעבור טסט עכשיו... אוף אני מצטערת, זה לא אשמתכם שלא עברתי 2 טסטים, אני פשוט כבר מרגישה כמו כשלון,כל פעם שאני לא עוברת יש לי צביטה כ"כ כואבת בלב והקול הפנימי שלי מזכיר לי שאני כשלון ואני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה שוב... כ"כ קשה לי למצוא בתקופה הזאת נקודת אור...
טוב אני מאוד מקווה שהקוראים הבודדים שקוראים פה יחזיקו לי אצבעות ויאחלו לי בהצלחה בטסט...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss X.
