Just want to be free already

זהו, הרגע שכ"כ חיכיתי לו הגיע היום אחה"צ.

מה שהכי רציתי שיקרה בחודשים האחרונים קרה היום.

אחותי הסכיזופרנית אושפזה במחלקה פסיכיאטרית.

ועכשיו אני מפחדת.

אני עצובה.

זה נכון מה שאומרים,Be careful what you wish for cause you just might get it 

כמה שהתחננתי להורים שייקחו אותה, שיעשו משהו, שתפסיק להציק לי ולהרע לי כ"כ.

כל לילה הייתי נרדמת בבכי. הכרית כבר התחננה שאני אפסיק לסחוט אותה.

ביקשתי כ"כ מאלוהים שיעזור לי, שימצא פתרון, שלא ישאיר אותי ככה. זה לא פייר זה לא בסדר, זה לא היה אמור לקרות לנו, למשפחה שלנו.

אחותי השתגעה, התחילה לדמיין אנשים, שדוקרים אותה, שמצלמים אותה, שמרעילים לה את האוכל.

וההאשמות לא רק היו לאנשים מפרי דמיונה. הם גם הגיעו אליי ואל המשפחה.

בתקופה האחרונה הייתי צריכה לשמוע יוםפ יום האשמות מאחותי שאני לוקחת לה דברים ומשתפת פעולה עם אנשים שרוצים לעשות לה רע.

לא פעם חזרתי הביתה וגיליתי שבגדים שלי נלקחו על ידיה בטענה שהם שלה, למרות שהם לא. שלקחתי לה למרות שאני לא.

אולי זה נשמע קטן, אבל תנסו אתם לחיות עם האשמות יומיומיות על דברים שלא עשיתם.

זה שבר אותי. המצב נהיה כ"כ קשה. היא התחילה לברוח מהבית לעיתים קרובות ולא היינו שומעים ממנה עד היום למחרת או מאוד מאוחר בלילה.

היא לא הייתה עונה לפלאפון כי לדבריה, מישהו מצוטט לה לשיחות, וכך נמשכו הלילות שבהם היינו דואגים לה ורוצים שתחזור כבר הביתה. וזה לא שאנחנו גרים בעיר סימפטית. אנחנו גרים בשטחים. וזה שהיא הסתובבה בלילות רק יכל לגרום לצרות. יש לנו המון פלסטינים שגרים לידינו שהיו שמחים לחטוף צעירה יהודיה.

לא משנה, אני לא צריכה לספר לכם על הסכנות שכרוכות בנערה שמסתובבת לבדה בלילות בלי פלאפון במקומות חשוכים.

והנה, הגיע היום, שלקחו אותה.

לקחו אותה למוסד.

הכניסו לחדר ונעלו את הדלת.

כמובן שלא שכחו לקחת את כל החפצים החדים ואת המטען של הפלאפון שלא תוכל להתאבד בעזרת החוט.

ועכשיו אני מפחדת. אני דואגת.

אני כ"כ דואגת לך אחותי. אני יודעת שכ"כ רציתי שתלכי, שביקשתי בכל לשון של בקשה שייקחו אותך ממני.

רק רציתי שיהיה לי קל. בכלל לא חשבתי עלייך. איך יכולתי להיות כ"כ אגואיסטית?

ועכשיו את שם לגמרי לבד בחדר נעול, בטוחה שכל העולם נגדך ושגם המשפחה הפנתה לך עורף.

אני נזכרת בכל השנים השמחות שהיו לנו יחד. איך היית שומרת עליי. לוקחת אותי לגן הציבורי לשחק. ממש אחות גדולה טובה. את הבן אדם הכי טוב לב שהכרתי. תמיד ויתרת לי. תמיד נתת לי. העיניים הכחולות שלך כ"כ טובות, את אוהבת לעזור לאנשים יותר מהכל.

אלוהים, תעשה שאחותי הקודמת תחזור אליי. שתבין שעשינו מה שהיה צריך להעשות. שניסינו לעזור לה בזה שלקחנו אותה לשם.

שחשבנו ששם יהיה לה טוב יותר.

הלוואי ויבוא יום ותרקדי בחתונה שלי. שאני ארקוד בשלך.

אני אוהבת אותך. אני כותבת עכשיו בדמעות וכ"כ כואב לי... אני רוצה שהכל יחזור להיות נורמלי. שתהיה שוב אחות רגילה. אחותי שלי. אחות טובה שלי.

את חסרה לי.

כנראה שלא יקראו את זה הרבה אנשים, מצידי שאף אחד לא יקרא את זה... זה הפסוט הראשון שאני באמת כותבת לך. לא עלייך...

יופי, עכשיו כשתפסתי את תשומת הלב שלכם, לפחות תקראו כדי שהקליק שלכם לא יהיה מבוזבז...

הרגשתי השבוע שלא מעריכים אותי מספיק. לא מעריכים אותי ולא שמים לב אליי, לא בבית, לא בעבודה ובטח שלא בחברים.

אני שונאת להרגיש ככה. שאף אחד לא באמת רואה אותי

אז עשיתי משהו מטומטם.

יצאתי לסופר עם החולצה הכי חושפנית שלי שיכולתי למצוא ופשוט נהנתי מהמבטים. כל הגברים כולל כולם שמו לב (וגם כמה נשים  מסתבר)

אבל אז הרגשתי עוד יותר מטומטמת.

אני לא יודעת מה ניסיתי להשיג בקטע הדפוק הזה. אולי קצת הערכה או נחמדות, אבל בעצם זה כ"כ מפגר, כי אני לא רוצה שיעריכו את החזה שלי (שבעצם הוא לא כ"כ גדול, זאת הייתה רק חזיית פוש אפ מאוד טובה) אני רוצה שיעריכו את הפנימיות. שישימו לב אליי. שלא יתעלמו ממני. שיקשיבו לי פעם אחת ולדברים שמציקים לי.

אוף, אני מצטערת על הפוסט הזה. כ"כ מצטערת. אני לא מאמינה שאני אפילו כותבת אותו. זה כ"כ לא מתאים לי. בחיים לא הייתי מדברת על זה. לפחות הרגשתי קצת טוב כשיצאתי ככה. עד שהרגשתי זולה ואידיוטית וחזרתי הביתה. oh well, some things in life you can't change

נעלמתי קצת בזמן האחרון. גם בגלל שאני לא רוצה להכביד על הקוראים הקיימים שלי עם עוד סיפורים על אחותי המעורערת נפשית וגם בגלל שאין לי מה לספר חוץ מזה. כמה עצוב. איך שאני אוהבת לרחם על עצמי. אבל בתכלס, אני לא חושבת שהרבה אנשים היו יכולים לסבול את זה כמוני. נורא קשה לחיות עם סכיזופרנית פרנואידית בבית. זה לא מומלץ. אני חושבת שזאת התקופה הכי לחוצה בחיים שלי כולל הבגרויות. וזה הרבה.

ראיתי בכמה סרטים שאנשים חמומי מוח לוקחים קורסי שליטה עצמית. אולי כדאי לי לנסות את זה, כי למרות שאני לא ג'ינג'ית או מרוקאית (סליחה על הסטריאוטיפ) אני מתחממת כ"כ מהר על הדברים הכי קטנים שיכולים להיות וכמעט מתפוצצת מעצבים. זה בטוח לא עושה טוב ללב שלי... כל פעם אחרי שזה קורה לי אני חושבת כמה אהבלה הייתי שהתעצבנתי. תאמינו לי, פשוט תספרו עד 10 בלב ואז תענו (הלוואי שיכולתי ליישם את זה בעצמי)...

טוב חבר'ה, אתם שנשארתם למרות שהשלתי אתכם ולא היו תמונות של ציצים, אני מקווה שיש כאלה בכלל, מקווה שנהנתם מהפוסט הכ"כ גרוע שלי.

שיהיו בשורות טובות, ושבוע טוב לכל עם ישראל.

השתלשלות הארועים של השבוע האחרון:

• אני צריכה כסף.
• התקשרו מאולם האירועים ואמרו שיש חתונה ביום חמישי, להגיע ב15:00 לסדר.
• אמרתי שאני אבוא.
• זאת הייתה טעות.

פרטים טכניים:

• לבוש: בגדים שחורים, נעליים סגורות
• שכר לשעה: 22 ש"ח+ טיפ כללי של 30 ש"ח
• מזג אוויר: לוהט גיהנום
• מזגן: אין, זה גן אירועים
• יחס לעובדים: מחפיר. צרחות וקללות
• מקום: חור על איזה גבעה עם הרבה דשא. קשה להגיע

בקיצור (ובקיטור), כנראה כבר הבנתם שזה לא היה כ"כ נחמד.

זאת הייתה עבודה רצופה של 12 שעות. 12 שעות שהייתי צריכה לעמוד ולהתרוצץ משולחן אחד לאחר. אני הייתי מופקדת על שלושה שולחנות. בכל שולחן 12 אנשים. הצלחות כבדות מאוד. רעש מחריד מהרמקולים. צרחות נוראיות מהבוס אם ישבתי שנייה על כסא. הבוסית אומרת "לכו בקצב מהיר יותר, תרוצו אפילו". חום אימים, יש כמה מאווררים אבל כולם בתוך האולם עצמו. השולחנות בחוץ וחם שם. חם שם מאוד. אפילו בלילה. זיעה נוטפת. לקוחות שואלים איפה שולחן מספר 37. הבוס שינה את השולחנות שנייה לפני שהם הגיעו כי "לא ארגנתם את זה בצורה אסתטית". צריך לזכור איפה כל שולחן ומספר. יש 50 שולחנות. חלק באוהל וחלק באולם וחלק בחוץ. הרגליים מתחילות לשרוף כשמתקרבת השעה העשירית. צריך להמשיך. עכשיו קינוח. יש סופלה, עוגת שכבות וגלידות. כל אחד רוצה משהו אחר. צריך לזכור. אסור לשבת. אני עייפה. לא אכלתי כבר מהצהריים. עכשיו כבר 23:00. נשברה לי צלחת. אחרי שכולם קוראים מזלטוב אני צריכה לנקות את השברים ולהגער ע"י הבוס שלי. אי אפשר להפסיק. צריך להמשיך. מישהו ביקש יין אדום מהבר. הבר בצד השני של האולם. בדרך מבקשים עוד שש אנשים לפחות דברים שונים. מחליפה עם חברה מבטים נואשים. הברמנית מסתכלת עליי כאילו "מה הסיפור בכלל?". צודקת, זה לא סיפור אם רק הייתי צריכה להיות יפה ולמזוג משקאות כל הערב, לא סיפור בכלל. הלקוחות רוצים ללכת. איפה עמדת הצ'קים?. אני לא זוכרת. המוח כבר עייף. אני עושה הכל לאט. הרגליים כבר קורסות. צריך לקפל כסאות. צריך לנקות את המטבח. צריך גם לנוח, אבל אי אפשר. מגיעה השעה המיוחלת. עכשיו צריך לחזור הביתה. האוטובוסים לא מגיעים לחור הזה. כבר שתיים בלילה. נגררים בטרמפים עד הכביש הראשי. מגיעים הביתה בשלוש. הולכים לישון וקמים עם שרירים תפוסים ויבלות ברגליים.

אחרי שכל זה נגמר אני שואלת את עצמי אם זה היה שווה את ה250 שקל שקיבלתי...

התשובה המאוד פשוטה היא: לא.

אבל אני צריכה את הכסף...

אני עייפה.