ערן לוי, ברלין

שקט בחוץ, הרחובות ריקים מאדם.  זרזיפי גשם שנופלים ממעל לא מפריעים לצעידה האיטית לכיוון תחנת הרכבת התחתית.  אני אוהב את השקט הזה, את אווירת החג ברחובות.  ככה סתם, ביום שני, 26 לחודש דצמבר, שקט.

לפני כמה שבועות עברתי עם בתי ליד חלון ראווה של חנות כלשהי.  היא הבחינה בעץ קטן ומקושט וביקשה ממני שבחנוכה הבא אביא גם עץ הביתה.  בתי האהובה, משוש חיי – זה לא יקרה, עץ אשוח לא ייכנס לביתי.  אך לא בשל סלידה ממנהגי גויים, פשוט הרבה יותר: זה לא החג שלי.  מעולם לא חגגתי אותו, מעולם לא עניין אותי לחגוג אותו, ועוגיות החג, הפּלֵטסשֶן, אף פעם לא עשו לי את זה.

ובכל זאת יש בו משהו.  אז זה לא החג שלי, אבל זה החג של שמונים מיליון איש בגרמניה ושלושה מיליון בברלין.  האווירה ברחובות מורגשת כבר בתחילת דצמבר.  הקולגות, העובדים והמכרים מתלהבים, מדברים על הארוחות הקרבות, איפה הם יהיו, מה הם יעשו, את מי הם יפגשו וכמה הם שמחים שהמשכורת תיכנס מוקדם יותר החודש כי יש להם המון מתנות לקנות.

יש משהו אחר בחג הזה, משהו שאין בחגים מקומיים אחרים שהכרתי.  יש בו שמחה, יש בו התרגשות לקראת סיום השנה, יש בו נכונות להיות אדם טוב יותר.  יש מסיבות טובות, יש בונוסים בעבודה, יש מבצעים בחנויות, יש עליצות בשווקי החג.  יש גלגלי ענק ומתקני לונה פארק, יש דוכני נקניקיות וסטייקים, יש בוטנים ושקדים מסוכרים ויש מוסיקה ברחובות.

תאמרו "חג מסחרי", תטענו "של הנוצרים", תגידו "לא שלנו".  צודקים, בטח שצודקים.  אחרי שש שנים בעיר הזו בחרתי לנטוש את הראיה האתנוצנטרית ולגעת בדברים החשובים לבני האדם באשר הם.  כולם רוצים לשמוח, גם אם לא כולם מודעים לכך.  כולם משתוקקים לשבת עם המשפחה, גם אם בפועל חלקם סובלים בכל דקה משפחתית משותפת.  וכולם רוצים אירוע שלפחות פעם בשנה ייתן להם תחושת שייכות.  לדת, למשפחה, למנהגים, למתנות, לעץ בסלון, לחברותא, למה שזה לא יהיה.

את ראש השנה נחגוג גם אם איראן תשגר טיל גרעיני לכיוון ישראל ביום האחרון של חודש אלול.  את עיד אל פיטר ימשיכו לחגוג גם אם רודני המזרח התיכון ימשיכו להתעמר בתושביהם ולהרוג בהם.  ואת חג המולד לא יפסיקו לציין מפני שמלבד היותו סמן דרך מסחרי הוא אחד הדברים היחידים שמאפשר לשחרר קצת את המתח היומיומי התעסוקתי והחברתי ולהפנות אותו למקורות חיוניים לא פחות.  הנפש למשל.

אז אני פוסע ברחובות חג המולד, מדבר עם אנשי חג המולד, קורא את המיילים של חג המולד, מביט בראשים חבושים בכובעי חג המולד עוברים בסך, שומע את צלילי חג המולד בכל פינה, ועם התחושה החיובית הזו אני מגיע לשכונה שלי, עולה הביתה, נכנס לסלון, שולף את הנרות הצבעוניים מהקופסה, מציב אותם בחנוכייה ומדליק אותם.  שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.  אמן.