וכשכבר הייתי בטוחה שזהו, שבגיל הזה אני אהיה משוחחרת מכל המעצורים,
אני רק מתעוררת לגלות שהם רודפים אותי לא פחות מלפני 5 ו 10 שנים. לבד, תמיד לבד!

וכל שנה, מאחלת לעצמי שזהו, שאוטוטו אני כבר אמצא לי איזה שהיא
פינה... רק כדי להתעורר שנה אחר כך בדיוק באותו מקום... לא מתקדמת, לא משתפרת, לא
מאושרת!

ואין לי כח, ואין לי תוכנית פעולה... אני לא יודעת איך להמלט
מהמציאות שאני יוצרת לעצמי... תמיד אני מגיעה לאותה נקודה. אני יודעת (בערך) מה
רע, ועדיין לא עושה עם זה שום דבר... נותנת לחיים לקרות לי מול העניים, לא לוקחת
צעד פעיל, צעד אמיץ...

התחלתי לפחד... קשה לי, אני חנוקה... ואין מי שמבין, ואין מי שיכול
להכיל...

וזה כל מה שאני צריכה – פינה חמה לשים בה את הראש, פינה של שקט, של
בריחה מהכל.. משהו קטן וכנה, משהו אמיתי ומנחם...

נמאס לי להלחם בהכל! באנשים שאמורים להיות הקרובים אליי מכולם..
שאמורים להרים אותי, ואין להם את היכולת המנטלית לעשות זאת...

אז אני לבד, ואני צריכה להתחיל לחשוב ממקום של לבד... כי יש מי שאומר
שהלבד מרומם, ומלבד אפשר לצמוח ולגדול... אז אני צריכה לאסוף את כל הכוחות הפנימים
שנשארו בי, ולקחת צעד קדימה בחים...

להיות האדם שאני שואפת להיות, להשתנות- בלי מעצורים!

אז אני מאחלת לעצמי שהשנה אלמד לאהוב את עצמי יותר, להקל עם עצמי
יותר, ולהפסיק להתעסק בכל מה ששולי ואפור...

To be a better person indeed!