הגעתי לתובנות מאוד חשובות לגביי החיים שלי:
ב 17 שנים וחמישה חודשים שאני קיימת בעולם הזה, עברו עליי שלל חוויות.
חלקן היו טובות וחלקן רעות. רעות מאוד.
במשך הרבה מאוד זמן לא חשבתי בכלל על הדברים הרעים שקרו, הדחקתי אותם.
ואז פתאום העלתי אותם על פני השטח.
אבל גם אז התחושות לא היו קשות או רציניות כמו שהייתי אמורה להרגיש.
לכן, גרמתי לעצמי להיות עצובה בגלל הדברים האלה.
התמקדתי בהם, חשבתי עליהם כל היום ושקעתי בתוכם.
מה שכמובן גרם לי לעצב גדול, שלא לומר, לדיכאון.
לפני יומיים החלטתי שאני לא חייבת להיות עצובה ולהרגיש כל דבר רע שקרה לי ולהכניס אותו עמוק לתוך העור שלי.
מותר לי להדחיק, מותר לי לא לחשוב פעמיים על הדברים הרעים.
מותר לי לא לפחד, אלא להתגבר על הפחד ולירוק בפרצוץ לכל מי שהרע לי.
לכן, אני אהיה שמחה. אני אצחק, אשיר, התלוצץ וסוף סוף, למרות שהתקופה הזאת כבר נגמרה בשבילי, אני אחזור להיות ילדה. אני אחווה שוב את הימים שבהם כיף זאת מילת המפתח. אני לא זוכרת את עצמי באמת ילדה בשום שלב בחיי ועכשיו אני אשחזר את הילדות שלי.
בתוך התובנות האלה גם מצאתי את האדם שאני מאמינה שילווה אותי לכל חיי.
מצאתי את החברה הזאת שמתאימה לי בכל צורה אפשרית, ושהחברות בנינו פשוט מתחברת. זה כמעט כאילו אנחנו משלימות אחת את השנייה.
זהו, אלו התובנות שלי.
להתראות בלוטים חתיכים שלי,
מיתרית החתיכית, החייכנית ותמיד אבל תמיד, השמנמנית
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
