הפעם הראשונה שלי מתי שהבנתי שהחיים הם חרא?!
אם הזיכורנות שלי לא מטעים אותי, זה היה בגיל 4 או 5...
או כן, אני זוכרת כאילו שזה היה אתמול...
זה היה כשהיינו בחופשה משפחתית -
חירבנתי לי בשקט, ומתוך סקרנות של ילדה קטנה הסתכלתי למטה כדי לבדוק מה קורה מתחת לרגלי (כה, השירותים לא ניראו כמו שהם ניראים היום - זה היה חור בגודל בינוני וכדי לעשות את צרכיך היה צריך לעמוד מעל החור... אני בטוחה שיש לכם דמיון מספיק מפותח כדי לדמיין מה קורה בהמשך...) ובלי לשים לב פשוט החלקתי, ואחת הרגליים ניכנסה לתוך החרא... כמובן שאז הגיעו הצרחות ובכי מר זלג מתוך עיני, האחים שלי, כמו שאר האנשים בסביבה, התפקעו מצחוק, ואני, ילדה קטנה ומסכנה, לא הבינה למה העולם האכזר לא עוזר לה...
אחאחאחאחאחאח, הזיכרונות....
עד היום - לא הרבה השתנה...
החיים לא שינו את ריחם כמו שאני לא שיניתי את ההרגלים שלי(?)
בכל מקום בו אנחנו הולכים טמונה מלכודת (כולל החרא של הכלבים שבעליהם ה"נחמדים" שכחו לשים בשקית),
וכמו שכולנו(?) יודעים, העולם אכזר ולא תמיד יהיה מישהו נחמד שיעזור לנו לצאת ממנה...
אז, אנא מכם, קוראי היקרים, בפעם הבאה שאתם חושבים לעשות צעד תעצרו אתם עצמכם לשנייה ותחשבו, האם באמת כדי ללכלך את עצמכם (במקרה שלי, אץ הרגליים) בגלל סקרנות או טיפשות יתר...
ולסיום מוסר השכל קטן,
"זה דבר בלתי נמנע לדרוך לתוך גוש של חרא, פשוט תדאג שהוא לא יהיה שלך..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
kcainess
