עכשיו יפה. עכשיו הכל שקט.
עכשיו אין איש. אין איש בינינו, אהובי.
נפשי שמחה. אבל רק בוא כבר, בוא.

אתה יודע, חזקה אני. כוחי אפילו רב משהיה.
אבל רק בוא כבר, בוא.
הה, אהובי, הזמן עבר מהר, עבר מהר וקל,

פתאום נדמה כי זה עכשיו הלכת וכבר הנה אתה חוזר ובא...
לא כן? אתה חוזר ובא? לא כן?
אבל רק בוא כבר, בוא.

הלב אינו יכול יותר. פתאום התחיל מכה באגרופים,

פתאום התחיל שורט, נושך, צווח...

לא, אל פחד. הוא יירגע. פשוט, הוא לא דיבר ימים רבים.

פשוט, ימים רבים היה כאבן. הוא יירגע.

אבל רק בוא כבר, בוא.

געגועי כמו גלים גדולים נושאים אותי אלייך,

מביאים, הודפים, מטלטלים אותי הלוך ושוב.

הנה אני שוטפת אותך כולך. הנה אני מושלכת אחורנית כים,

ושוב עולה, גורפת, סוחפת מתרפקת...

אהובי, אתה שומע זאת. אינך יכול שלא לחוש את זאת.
עכשיו הנה כולי סביבך, כולי איתך, כולי נושאת אותך אלי...

רק בוא כבר, בוא.

אתה תמצא אותי שמחה, טובה ומלאת אושר.
אלוהים, נדמה לי כי לא ידעתי אושר כה מלא כברגע זה.
אבל רק בוא כבר, בוא.

אני יודעת. יעלה השחר וכבר אתה איתי. בוא, אהובי.
לכל יש סוף. יש סוף. רק בוא כבר, בוא.

("פונדק הרוחות", אלתרמן, בהקשר אחר לגמרי)