אני מלמדת כרגע על התפקיד החברתי של הטרגדיה ביוון העתיקה. תיאטרון? תפקיד חברתי? אי יודעת עד כמה זה נשמע מופרך לקהל הישראלי המודרני, שעבורו תיאטרון הוא רק קישוט אסתטי-בידורי, פעילות לשעות הפנאי, כלומר כזו שנחים בה. התיאטרון היווני העתיק, אני מלמדת בעודי מזילה ריר מריגוש הפנטזיה, הוא בדיוק ההיפך- אליו חייבים לבוא, כאזרחים פעילים בפוליס, ולא באים אליו כדי לנוח, אלא כדי לעבוד קשה ולהזיע במוח, בנפש, לזוז באי-נוחות על קצה הכסא, להתמודד עם שאלות שהחברה ביומיום מסתירה ולא מסוגלת לפתוח- שאלות בוערות, קשות, שאלות של "מי אני באמת, כאדם", או אולי "מהם החיים" שהן בעצם אותה שאלה. כלומר, לתיאטרון ישנו תפקיד. תפקיד חשוב בהקניית כלים להתבוננות פנימית של הקהל. תפקיד מחנך. מתוך הצורך היווני בפתרונות לשאלות קיום בוערות וכירורגיות, נולד התיאטרון ככלי בעל פונקציה חברתית מעל לכל.

היום, לעומת זאת, התיאטרון לא מלבה בעיות חבויות על מנת להעלות תובנות חדשות על חיינו, או לפחות לשאול את השאלות. היום הוא בסך הכל משקף תמונת מצב, מעין ראי, ולכן לא מתעלה מעל לרמת הבידור עד לרמת הצורך החברתי הקיומי (כקהילה). לכן הוא גוסס במכונות הנשמה מלאכותיות כמו "שיקגו", או "עקר בית", או השד (נועם סמל?) יודע מה.

כמה התרגשתי, אם כך, לגלות בעיתון של הבוקר את לידתו של תיאטרון חדש, מתוך דחף של שינוי חברתי מהשורש. רק תיאטרון כזה, שנולד כבעל תפקיד פרקטי בתוך החברה שבה הוא מתקיים (שבמאמר מוסגר, חייבת להיות חברה שסועה וקרועה- כי הקונפליקט הוא הנשמה של התיאטרון. ההסטוריה של התיאטרון מוכיחה את זה), שאליו באים לא כדי לנוח אלא כדי לעבוד על ההתבוננות הפנימית- שתביא לספקנות- שתביא לשינוי עצמי- שיביא לשינוי חברתי- רק מתוך יצירה כזו יכול לצמוח תיאטרון שהוא לא עלוקה תרבותית מיותרת שאבד עליה הכלח.

(ועוד משהו: "מחכים לגודו" היא הצגת הבכורה. "מחכים לגודו". ניסיתי וניסיתי, ולא הצלחתי למצוא בחירה טובה יותר לקהל העיראקי. שאפו, אדון דרמטורג חכם.)