רומאו: נפשי אבדה. רומאו לא אני הוא.

אינני פה. אחר פה, אלמוני הוא.

(רומאו ויוליה/ שייקספיר)

אחרי כל השנים שבהן עסקתי באינטסיביות בניתוחי מחזות, בבימוי, לפעמים במשחק, בדרמטורגיה, מושג הדמות הולך ומתערפל אצלי יותר ויותר, עד לשלב שבו המילה עצמה הופכת לצליל שרירותי וזר, מתגלגל בלשון ולא אומר דבר. ד-מ-ו-ת.

מהי בעצם דמות, על הבמה או בחיים? האם, בבואי לנתח דמות (לנתח, כמה צמרמורת המושג הקטלני הזה מעורר. כשהדרכתי טיולים, הייתי צריכה לפרק כלנית כדי להראות שזו כלנית, אלא שבזמן הפירוק הלכה הכלנית ונעלמה), אני צריכה להניח שיש בכלל גרעין איתן לניתוח? שלדמות ישנו יסוד קבוע של נפש, שנשארת זהה למרות כל השינויים שהיא עוברת? או שדמות היא ארעית, וכל כולה סך ההתרחשויות החולפות על גוף אורגני, שאפילו הוא משתנה מדקה לדקה? האם ההנחה המובנת מאליה, שאפשר בכלל לקבל תשובה חד משמעית וקבועה לשאלה היומרנית "מי אני", או "מי הדמות" לא מבוססת על חוסר הנכונות המבועתת שלנו להתמודד עם כך שהכל בנו ומסביבנו הוא זמני, ואין בנו שום דבר שצרוב באינסוף?

נניח שנכון לרגע זה אני אני, כלומר קיים בי גרעין שלא משתנה, חרף החוויות והתהפוכות. אם אני אסתפר, אני עדיין אהיה אני? ומה עם אצבע את השיער- עדיין אני? ואם אקבל תואר דוקטור? ואם אלד ילד? ואם אפשוט רגל? ואם אעבור ניתוח לשינוי מין? ואם תיכרת לי יד? ועוד יד? ואז רגליים? ואז ראש? מתי אני כבר לא אני? איפה עובר הגבול שאחריו אני כבר משהו אחר? על פי מה הוא נקבע?

כשנאמר אי שם בעולם ברגע זה משפט הגירושים הידוע "את/ה כבר לא מי שהיכרתי", או "את/ה כבר לא מי שהתחתנתי איתו/ה", האם זה לא הגיוני וטבעי? האם נישואין טובים הם כאלה שבהם שני בני הזוג לא משתנים מהיום שבו נישאו, לעולם? או אולי אלה נישואין שבהם שני בני הזוג משתנים, אבל יחד, בהרמוניה הדדית?

כל דבר בנפש שלנו הוא כל כך נזיל, משתנה, זולג, שברירי, הפכפך ובלתי מובן, עד אני מתחילה לחשוב שאת המושג היומרני "אופי" יכול היה להמציא רק מישהו חסר אופי לחלוטין.