ספלינטור, קורא חביב במיוחד, שלח לי תמונה שמאוד אהבתי. יש בה הרבה-

למה אהבתי? מהרבה דברים יפים שמצאתי בה, אבל בעיקר כי פתאום נזכרתי בסצנה מתוך "מולייר", הסרט שביימה בימאית התיאטרון הנהדרת אריאן מנושקין (לינק ברשימות) על חייו של המחזאי. זו סצנה שמנותקת לכאורה מהעלילה עצמה, ובה רואים את בימת התיאטרון הארעית של הלהקה מוכנה לתחילת ההצגה, ועליה זוג שחקנים רבים ביניהם על עניין פרטי בהחלט. פתאום מתחילה לנשוב רוח אדירה. כולם תופסים מחסה, ומתחילים להיכנס לפאניקה- חוץ מהזוג שממשיך לריב ולא שם לב לסופה שמסביבו. עד שברגע אחד בימת התיאטרון מתנתקת מהקרקע ומתחילה להיסחף עם הרוח, והזוג שעליה מפסיק לריב- אלא שמאוחר מדי לרדת! הבמה נסחפת במהירות אל עבר התהום הסמוכה, כולם- להקת השחקנים, הצופים, הזוג שעל הבמה- אחוזי אימה, צרחות ובכי מכל הכיוונים, והנה הבמה כבר על פי התהום, כמעט נופלת, מתנדנדת, והזוג עליה-

ופתאום הרוח מפסיקה לנשוב.

והבמה נשארת תלויה באויר, חצי כאן וחצי שם, בתהום, ולא ברור אם תיפול או לא. עד שהיא מתייצבת, וכולם חוזרים לנשום, והשחקנית חוזרת לצרוח על השחקן כאילו כלום, והעלילה ממשיכה מהנקודה שבה הפסיקה.

אבל ברגע הקטן הזה, מינושקין אומרת לנו בדיוק מופתי מה זה בעיניה תיאטרון.

(מוקדש לספלינטור)