לא באמת חזרתי לכתוב כאן, ובכל זאת, מאז אתמול אני פותחת את הבלוג במצב עריכה ולא יודעת למה עשיתי את זה, למה זה בוער לי.

פותחת את רשימת המנויים (עדיין יש לי כאלה, גם לי זה לא מובן), נתקלת שוב ושוב בכתובת המייל שלך.

אני כותבת את הפוסט הזה לא אלייך, כי כבר לא תקראי אותו. במייל תתקבל הודעת עדכון מהבלוג, אבל את כבר לא תוכלי לקרוא.

אני מתקשה לקלוט את זה. ממך כבר לא נותר כלום. לא מהנפש, לא מהגוף, לא מהבעירה הבלתי מתפשרת.

מתערבבות לי התמונות בראש, רגע אחד את סטודנטית שלי, מהסוג הבלתי נשכח, אחת הנדירות שבהן, חכמה ואצילית וחדורת אידיאלים ומקרינה טוב לב בטונות; ורגע אחריו את שוכבת בתחתית תהום, מרוסקת, כבר לא את. רגע את הבטחה גדולה (כולנו חשבנו ככה) להפוך לשם דבר במה שרק תרצי, ובמלוא הענווה האפשרית; ורגע את נגמרת, מופקעת בבת אחת מהחיים שלנו לתחום הזכרון.

אני כותבת את המילים האלה ושולחת אותם למייל שלך, למרות שלא היינו קרובות במיוחד, מלבד כמה שיחות נהדרות בטלפון ובאוניברסיטה.

אולי יום אחד מישהו שקרוב אליך יפתח את המייל הזה, ויקרא, ויידע שהיית חשובה. שנצצת וזהרת. שיש אנשים שלא יודעים לדמיין עולם בלעדייך.

לזכרך, אלה.