(דיסקליימר- פוסט זה הוא ארוך ומלא בהשמצות פוליטיות מהשלולית. תגובות בסגנון "את מי זה מעניין" לא יתקבלו. אותי זה מעניין, אלה החיים שלי, ובעצם נוגעים לכולכם. ועכשיו הקץ לתוקפנות, אפשר לקרוא)

ביום ראשון היה כנס חירום בפקולטה, הראשון שמוגדר ככזה מאז שהגעתי, לפני אי-אילו שנים. הסוגיה הקריטית שעמדה על הפרק היתה איומי הסגירה של החוג לתיאטרון כשלב ראשון (אחר כך אמור להסגר החוג לתולדות האמנות, ואז כבר לא צריך לסגור את הפקולטה לאמנויות, היא תגווע מאליה מהר מאוד, עד שתיסגר מעצמה). לפני שהרגש הפרטי שלי בעניין יתחיל לגעוש ולהתפרץ לכל הכיוונים, אני אספק כמה פרטים הכרחיים לצורך יישור קו:

א. הסיבה לסגירת החוג היא עקב גרעון תקציבי עצום. הגרעון הזה נובע משלוש סיבות מרכזיות- הסיבה הראשונה קשורה לחוסר תקצוב מתאים במשרד החינוך. לידע כללי והכרחי- על כל שקל שסטודנט משלם לאוניברסיטה, המדינה נותנת עוד בערך 2 שקלים- זהו הסבסוד. אלא שמשרד החינוך חישב ומצא, ששיעורי מעבדה מצומצמים עולים יותר כסף משיעורים פרונטליים רגילים- שבהם מרצה אחד יכול להעביר הרצאה ל300 תלמידים במקום ל5-10. אז הוא העלה קצת את סכום הסבסוד, ואז על כל שקל של הסטודנט, משרד החינוך נותן בסביבות 3 שקלים, נניח. אבל מה מוגדר כמעבדה? כמובן, מעבדות במקצועות הריאליים- ביולוגיה, רפואה, מחשבים וכו'. השיעורים בתיאטרון, שברובם מתקיימים כשיעורי מעבדה, מתוך הכרח מקצועי (ניסיתם פעם להעביר שיעור משחק, בימוי או עיצוב ל-300 סטודנטים? זה הרי אבסורד), לא מקבלים תקציב מתאים, משרד החינוך מתחמק מלתת אותו בתירוצים שונים ומגוונים. כתוצאה, החוג סופג את ההפסד הכספי, שהולך ומצטבר כל שנה.

ב. הסיבה השניה קשורה באוניברסיטה עצמה ובנשיא האוניברסיטה, פרופ' איתמר רבינוביץ'. מדובר בפרופסור למזרחנות, שידוע בסלידתו העמוקה מהאמנויות למיניהן, ולתיאטרון בעיקר. תפישתו היא שלאמנות אין בכלל מקום באקדמיה- הלא ידוע שאין כל קשר בין יצירה לבין מחקר, ובכלל לא משנה שמדובר באחד התארים הקשים, המפרכים ובעלי כמות השעות-לתואר מהגבוהים ביותר באוניברסיטה, ואתם מוזמנים לבדוק אותי בעניין הזה, אני כבר בדקתי. כתוצאה מאופיו הטיראני ומנטיות לבו האישיות (הידעתם שהוא הצליח להעביר תקנה שערורייתית שבה לא עוד בכירי החוגים ממנים דיקאנים, אלא הוא עצמו, ללא כל סמכות הסנאט? המילה "יֶסְמֶנים" מעוררת את האסוציאציות הנכונות) גרמו לו לקצץ קיצוץ אדיר בתקציב החוג, וכך פוטרו מורים שתחומי ההוראה שלהם הם בלעדיים וחיוניים, ואין מי שיחליף אותם- ולכן הסטודנטים מסיימים תואר בלי שמץ מהכלים החיוניים להם במקצוע. מה גם שהאטרקטיביות הגדולה נפגמת, וסטודנטים מוכשרים יעדיפו מקומות אחרים, ובקיצור- ביצה ותרנגולת של חורבן.

ג. אין לנו דרך להילחם בכך, מכיוון שהאוניברסיטה שומרת על טקטיקה מבריקה של עמימות. אנחנו? סוגרים את החוג? מה פתאום? לא אמרנו שום דבר בסגנון! אנחנו, אנשי החוג, תלויים באוויר עד ספטמבר הבא- ורק אז נגלה אם נפתחת שנה א' או לא. כמובן שההנהלה בונה על זה שעד אז נהיה מותשים מהמאבק, חלק גדול מהמרצים ישהה אז בחו"ל, והעירנות הכללית תתרופף- ואז ינחיתו את המכה.

ד. כנ"ל לגבי מספרים מדויקים- למרות שעל פי חוק האוניברסיטה, כמוסד ציבורי, חייבת לפרסם את המאזן התקציבי שלה לתקשורת ולכל דורש- היא שומרת את הקלפים קרוב לחזה. הכל ידוע רק למספר מאוד מצומצם של אנשי סוד, ובלי עובדות- מה סכום הגרעון, מה התוכנית וכו'- אי אפשר להלחם, לתקוף או להאשים אף אחד. תמיד יכולים להאשים אותנו באי-ידיעת העובדות. ובצדק.

ה. נניח שנבוא לרבינוביץ, נפרוץ את הדלת, נדפוק על השולחן, מה הוא יגיד? אבל אתם חוג גרעוני מעצם העניין! אתם לא יכולים להיות לא גרעוניים! ובצדק גמור. אבל האם אמנות צריכה להיות רווחית? כל מי שטוען כך אינו מבין מהו תפקיד האמנות בחברה. אמנות בחברה בכלל ובקמפוס האוניברסיטה בפרט, היא לא קישוט; היא לא עלה תאנה להפגנת "תרבותיות"; היא חיונית, צורך. זה הפרדוקס הגדול- למרות שאמנות לעולם לא תהיה רווחית מבחינה כלכלית או מכל בחינה פרודוקטיבית אחרת, עדיין חברה חייבת לעודד ולטפח אותה, מכיוון שזה מעיד על תקינותה. חברה שחונקת את האמנות והאמנים שלה- בין אם חנק שמגיע ממשרדי הממשלה לכיוון התיאטראות ובין אם זה מגיע מרבינוביץ לכיוון החוג לתיאטרון- היא חברה שחייבת להדליק אצלנו נורת אזהרה חמורה. מה זה אומר עלינו? אחד משני דברים- או שאנחנו חברה שלא מסוגלת לתת לאמנות את התוקף החברתי שלה, כקונטרה חברתית, כמעודדת פלורליזם מחשבתי, כמטילה ספק בקוד המוסרי שלנו כבני אדם- ואז העניין חמור מאוד; או שהאמנות כל כך אמצה לעצמה את הדוֹגמה ה"ריווחית", שהפכה לאמנות שהיא בעצם לא אמנות אלא זנות רייטינג, מרדף אחרי ההתאמה לקונצנזוס וחנופה לקהל, והפסיקה לגרד אצלו את בלוטות ההתבוננות הפנימית כמו שהיא אמורה לעשות. ואם ככה, אז על אחת כמה וכמה אנחנו מוכרחים להבין עד כמה זה מצב מנוון ולא תקני מבחינה חברתית ופוליטית, ולחזור ולטפח את האמנות שלנו מהשורש- רק כשנבין שהיא לא קישוט לשעות הפנאי, אלא כלי חברתי שבמיטבו הוא רב-עוצמה, ייפסק הביטול העצמי שלנו כאמנים יוצרים שהם גם אנשי מחקר, ונתפוס את המקום הראוי לנו באקדמיה.

ביום רביעי יש טקס מצטייני רקטורים. אני מתכוונת לעלות על הבמה, ללחוץ כמה ידי-עסקנים, לחייך יפה לאמא ואבא, ואז לקחת את המיקרופון ולדבר קצת. נחשו על מה, ולמי אני אסתכל בעיניים. לא שאני באמת מאמינה שזה יכול לשנות משהו מגזר הדין, אבל ננסה.

(מרוב רגשות בכלל לא הזכרתי את העובדה, שלחוג הזה יש מורשת אדירה- כמעט כל העומדים בראשי מוסדות תרבות בארץ (ולא רק תיאטראות) הם בוגרי החוג- שלא לדבר על חוקרים מובילים בארץ ובעולם ועל מנווטי תרבות בארץ, בממסד ומחוצה לו. אין לי כוח לעשות ניים דרופינג, אז אני אסתפק בהצהרה הפומפוזית הזו.)