לכל המפקפקים והספקנים למיניהם: כן, כן, עשיתי את זה. אל תדאגו, אני לא כועסת. הספקנות בהחלט הייתה במקומה. כל מי שמכיר אותי יודע שאני פחדנית גדולה, וזו היתה אולי שטות שתישכח במהרה, אבל גם אחד הדברים הכי אמיצים שעשיתי בחיים. טוב, עכשיו אפשר לחזור להיות פחדנית, תמיד אני אוכל להיזכר ברגעי הזוהר.

ועכשיו, מספיק למשוך זמן וליצור מתח מזויף (הקולות בראשי מצחקקים- מתח? על מי את עובדת? את מי זה מעניין בכלל? תשתקו כבר, נבלות). הנה מה שקרה.

כל הבוקר אני נואמת לעצמי בראש משפטים נבחרים, בעיקר כאלה שנמצאות בהן המילים "הכרח", "קישוט", "מחקר יצירתי" ולחילופין "יצירה חוקרת", "רווח", "חברה" וגם כמה הטיות שלהן, בשביל הגיוון. בערך בשעה 13:20 (כשבשעה 13:30 אני כבר אמורה לצאת לטקס) הבנתי פתאום עד כמה מגוחכת ומגומגמת אני נשמעת, ורצתי למחשב לכתוב נאום מסודר, שיצא כמו כל נאום חשוב שכותבים ב- 10 דקות אנשים שלא מוכשרים בכתיבת נאומים. מילא.

בכניסה לטקס המתין לי סימן מהשמיים- שולמית אלוני בכבודה ובעצמה חייכה חיוך רחב ואמרה לי "שלום" לבבי (היא מלמדת בפקולטה למשפטים). מכיוון שלא הצלחתי להחליט אם זה סימן טוב או רע, החלטתי לעזוב את העניין.

בתחילת הטקס הרקטור ינקלביץ'- שהוא כל מה שהייתם רואים לו הייתם מדמיינים מישהו שחי את כל חייו באקדמיה, כולל האפודה המשובצת, המשקפיים בעובי של תחתיות בקבוקי בירה והלבנבנות הכללית- נאם נאום מלא השראה על המצטיינים בנפשם, עתיד החברה האנושית, שחייהם מוקדשים למחקר, יצירה ורדיפה אחר האמת, מציאת הקול שלהם ועוד כמה פנינים. אני מזכירה את כל זה, כי תיכף בא הנאום המושקע שלי, ובו נגלה מה הרקטור יקירינו באמת חושב על מה שכרגע יצא לו מהפה.

45 הדקות הבאות עברו עלינו בהרצאה מחפירה ממש על "אנשים כפייתיים וחולדות כפייתיות" שנתנה איזו פסאודו-דוקטורית קטנה ופרחולית מפסיכולוגיה. את כל ההרצאה המביכה שלה העברתי במשחק האהוב עלי, להעביר מבטים על כל הדיקנים ושאר הבכירים באוניברסיטה ולנסות לנחש עם מי מהם היא שכבה כדי שהדבר האומלל הזה ייחשב לה כדוקטורט. הצלחתי לצמצם את זה לשלושה מועמדים סופיים, כשהגיע תורי סופסוף לעלות לבמה.

הדיקן שלי הציג אותי בעילגות אופיינית (הוא אפילו הצליח לטעות בשם שלי פעם אחת!), נתן עלי כמה פרטים לא נכונים בעליל, לחץ לי את היד, נשמעו כמה מחיאות כפיים מנומנמות (אחרי ההרצאה של החולדות אני באמת לא מאשימה אף אחד), ולפי התכנית המקובלת הייתי אמורה לקחת את הכסף וללכת. אלא שמראש ביקשתי מהדיקן שלי לומר כמה מילים, והוא הסכים ברצון, למרות שתהיתי אם הוא באמת יעמוד במילתו, אחרי הכל, פוליטיקה וחנפנות הם לא דבר שאפשר לזלזל בו בדינמיקה העדינה בין הדיקנים לרקטור). כשהוא לחץ לי את היד לסיכום, הבנתי שאין לו שום כוונה לאפשר לי לדבר, מאימת הרקטור. בלי לחשוב פעמיים אמרתי לו בלחישה רמה מדי, "אני יכולה בבקשה לומר כמה מילים?". ברור שכל האולם שמע את זה (טוב, זה היה אולם די קטן), ולא היתה לדיקן ברירה. הוא העיף בי מבט ספק חושש ספק רוצח, מבט שואל לרקטור שהסכים בלית ברירה, והנה אני עולה לדוכן הנואמים, כשהמשפט הראשון שיוצא לי מהפה הוא "חוצפה של אנשי תיאטרון". כולם צוחקים, יופי, הקהל שלי מחומם, חשבתי לי ביוהרה. אוי ווי, כמה שטעיתי.

בחרתי בטקטיקה המוכרת כ"הצלפה מבעד להוקרה". פתחתי בכך שאני מודה לחוג לתיאטרון, מוסד בעל מורשת ארוכה ועשירה, שמטפח אמנים יוצרים מנקודת מוצא של השכלה, מחקר והחדרת ערכים, ובלה בלה בלה. כולם מנמנמים בשלווה ואני לא מפריעה לאווירה החגיגית ומדושנת העונג הכללית. יופי. ואז אמרתי שלא נעים לי להעכיר את האווירה הכללית, אבל שלי אישית קצת קשה לשמוח כשהחוג לתיאטרון נמצא בימים אלה בסכנת סגירה, ושזהו תמרור אזהרה לא רק לאנשי אמנות, אלא לכולנו, כחלק מחברה שאנחנו שואפים לשמור על תקינותה. פתאום- התעוררות כללית ותזוזה בכסאות, ותום שבקהל מדווח לי שנשמעו לחשושי "מה היא אמרה? על מה היא מדברת?". גם הרקטור מתחיל לזוז באי-נוחות. ואז עשיתי טעות של שחצנים, ואמרתי "ואני אפרט בעניין זה כמה מילים, ברשותכם". הרקטור, כמובן, מנצל את המעידה שלי כהזדמנות פז, ואומר בטון נוזף "לא, את לא תפרטי. אמרת מה שהיה לך לומר, הנקודה עברה, תודה רבה ואת יכולה לרדת". בעשירית שנייה חישבתי את האופציות שלי, והחלטתי לציית- "רק עוד משפט תודה אחרון, להנהלת האוניברסיטה שהביעה נכונות לשתף איתנו פעולה ולדבר, לכם על ההקשבה ותודה מראש על ההתגייסות" וירדתי, לוחצת לו את היד בחיוך רחב, והוא ניסה ממש בקשיים לחייך בעודו נותן לי את הצ'ק. ניסיתי לפסוע בחזרה למקום בראש מורם ובביטחון, אבל בפנים הרגשתי זוועה, אני מודה. לא רק שבכלל לא העברתי את הנקודה, לא הסברתי שום דבר, גם הרגשתי שכולם צוחקים עלי. האמנים האלה, רק פרובוקציות, כמה דרמה הם עושים, רואים במה וישר חייבים לעלות עליה.

הרקטור תקע בי מבטי רצח בלתי מוסתרים לאורך כל הטקס. הוא בכלל לא הקשיב למה שאמרו על הבמה וזה היה ברור לחלוטין. הרסתי לו את האווירה החגיגית. אני הרגשתי רע מאוד מכל בחינה שהיא- מילא, לעצבן אנשים מדושני עונג זה טוב, כמו שכבר אמרתי כבר לגבי אמנות- לא באנו להנות, אלא להתסיס ולזרוע ספקות, אבל בסופו של דבר, לא הצלחתי להעביר כלום! סתם פרובוקציה לשם הפרובוקציה. החרטות כרסמו בי. מה גם שלא היינו זקוקים לרקטור ולנשיא בתור אויבים, אלא בתור פרטנרים, ודי יריתי לעצמי ברגל בעניין הזה.

לאט לאט התחלתי לשחזר את המאורעות (היה לי הרבה זמן, והיה שעמום רצח), והגעתי למסקנה שממש לא היה כל כך נורא. נכון שלא העברתי אפילו קמצוץ, אבל עצם העובדה שלא שתקתי ושהבאתי למודעות את הנושא, ושעצם העמידה שלי שם הייתה רמז לכך שאין לנו שום כוונה לשתוק אפילו באירועים שבהם ניצור מבוכה ציבורית, הייתה סימן להתקדמות. וחשבתי על עוד משהו- טוב שהרקטור סתם לי את הפה והעיף אותי, ואז תקע בי מבטי רצח מוגזמים לאורך כל הטקס. טוב שהמעשה שלו סתר את כל המילים היפות שהוא אמר בנאום הפתיחה שלו. טוב, כי האמפטיה וההזדהות תמיד יזרמו לחלש ולא לבריון. אף אחד לא אוהב סותמי פיות, בטח לא אחד שלפני רגע נאם בחדווה על הפלורליזם, מרדף האמת והנאורות באקדמיה. 

בסוף הטקס חיכתה לי ההפתעה. כמעט כל מי שנתקלתי בו בדרך החוצה מצא לנכון לומר לי בהערכה ובאהדה עד כמה הוא מעריץ את האקט שלי, את האומץ ואת המאבק, עד כמה הוא מתכוון לתמוך במאמצים שלנו, ועד כמה הרקטור יצא מאנייק- "כי הוא היה צריך לתת לך לדבר, זה יותר חשוב, וזה בדיוק הפורום". התחלתי להרגיש קצת יותר טוב. הייתכן שטעיתי בהערכה השלילית שלי? גם בשירותים שאליהם רצתי כמו אחוזת אמוק (היה טקס ארוך נורא, ואני כידוע משתינה כל רבע שעה. תחשבו לבד), בתור הקבוע של 10 נשים, זכיתי לחיבוק מלא חום מכל אחת, ביניהן דיקנית החוג לעבודה סוציאלית ומ"מ דיקנית הפקולטה לחינוך, וכולן תמכו, חיזקו ושיבחו את האומץ והנכונות להיאבק. חייבת לומר שהייתי די בהלם, וגם עכשיו אני לא כל כך מאמינה.

ומה הדיקן שלי אמר? הוא לחש לי באוזן שהרקטור תפס אותו לשיחה אחרי הטקס, ואמר לו ש"זה בסדר ומותר, אבל לא עד כדי כך הרבה", ציטוט מדויק. אתם תרשו לי לגחך בזדון, כן?