זה לעצמי, לא לקרוא. קישטא.

פוסט אחד שצריך:

אחרי קריאה נוספת של "אדיפוס" היום, העבד מדווח על ההתאבדות של יוקסטה ועל אדיפוס שעיוור את עצמו בחוצבימה.

למה בטרגדיה היוונית האלימות והמוות ממוקמים מחוץ לטווח הראיה ורק מסופרים לקהל בדיעבד?

האם המילים בונות את הגיבור ויולדות אותו כגיבור, תוך כדי שהן גם ממיתות אותו כאדם?

האם ההנצחה של מות ה"גיבור" בטקסט היא גם כרטיס הביקור שלו לחיי נצח?

גיבור שלא מת הוא פחות גיבור? הוא יותר אדם?

פרדוקס המילה בתיאטרון. התיאטרון הוא אמנות מתפוגגת ומתכלה, מתאבכת בפחות מאוויר.אין לה דמות וגוף סולידיים.

המילה בתיאטרון- היא לידה והיא מוות, בו זמנית. המחזאי הוא המיילדת והתליין של העולם הבדיוני והדמויות שבו.

בקרוב יהיה פוסט קוהרנטי יותר. אולי.

פוסט שני שצריך:

הסרט "גיבור" הצליח להתפענח. אין טעם לחפש משמעות סמיוטית. החוויה החושית שזורה בעלילה עצמה ובפואנטה של סוף הסרט, ובה עצמה טמון סוד המשמעות- דרך העיצוב, הצבע, הכוראוגרפיה והצליליות. שוב, בקרוב. וגם כעבודה סמינריונית בקורס "גישות מחקר"- "גיבור" בראיה פנומנולוגית.