מאוד קל, כנראה, לדכא אותי על הבוקר.

יותר מעציב אותי מאנשים שלא קוראים במוצהר, הם אנשים שבולעים בשקיקה (ומסתבר שבהמוניהם) עצות פלסטיקיות לחיים טובים (שכנראה מובטחים למחבר ה"ספר" בלבד) ובטוחים שזו אכן קריאה, ושזוהי אכן יצירה ספרותית. כשהתחלתי לעבוד בסטימצקי אחרי השחרור הייתי חדורת מוטיבציה כתמיד, והייתי בטוחה שאני לא פחות מהכוהנת הגדולה שתכוון בערמומיות את ה"קוראים" התמימים שמחפשים את ספרי המתכונים (לבישול, לחיים טובים, לסקס, וואט אבר) ישר למדף המאובק של אנה קארנינה, בורחס וחבריהם. אתם רוצים מתכון לחיים? כאן הוא מגולם. לא בשום מקום אחר. מזוקק בצורתו האמיתית ביותר, מבלי להכחיד את העליבות, הרוע והתקווה שהן תמצית חייכם שלכם, עדר קוראים אבוד שלי. בלי סינתטיות, בלי פלסטיק, בלי שקרים ואשליות שמבטיחות את השינוי שיגיע אם רק לא נשכח לתת לאישה נשיקה בבוקר, או מה שזה לא יהיה.

אחרי שלושה שבועות באה ההכרה בכשלון היומרני והמטופש שלי, ביחד עם זעם המוכרות האחרות, וכמובן שגם ההתפטרות.

הנהירה אחרי ז'אנר העצות לחיים הטובים מדאיגה אותי מאוד. מהי הסיבה לאומללות העצומה שאנשים חשים היום? איך יתכן שדווקא בתקופה הנוכחית הביקוש של שארמה וחבריו הידענים גדול יותר מבכל תקופה אחרת, ולמעשה הופך לז'אנר בפני עצמו? האם הרכב הנפש האנושי השתנה? האם קשה לנו בחיים יותר מבעבר? האם עד כדי כך קשה לנו, שאנחנו תולים את כל התקווה לשינוי ברב-המכר החדש והאופנתי? האם מושג האחריות שלנו לעצמינו נעלם לחלוטין, עד כדי כך שהאשמה בכשלון או בהצלחה נעוצה בספר עצות מאת אדם שלא מכיר אותנו כלל?

אולי, רק אולי, התשובה היא סוג של ביצה ותרנגולת. אנחנו אומללים כי אנחנו מרגישים שחיינו ריקים. אנחנו לא מצליחים למלא אותם בתוכן. הפער בין החלומות שלנו לבין אפרוריות היומיום הוא קשה מנשוא, אם רק מקדישים לו דקה למחשבה. הספרים- הספרים האמיתיים (ואני מאוד בררנית בהגדרה שלי לגבי ספרות מהי)- דווקא כן גורמים לנו סוג של העצמה רגשית ואישית בחיינו, גם מהבחינות הבנאליות של ספורט למוח, לנפש, לדמיון וליכולת ההתבוננות הפנימית, אבל גם מכיוון שהם תמיד יעסקו בשאלה- מיהו האדם? מהם החיים? מה יש בעולם הזה, ומה לא יהיה לעולם? אלה אותן שאלות שמעסיקות את הפרארי של הנזיר, אבל בכמה הבדלים מהותיים- א. בניגוד לספרי העצות, הספרות האמיתית מעלה על פני השטח את חוסר ההיתכנות של האושר הנצחי והמוחלט, קוראת לו בשם. שארמה מסווה את התקלה הזו באשליות קטנות של אושר רגעי ומלאכותי, שקרי. ב. בניגוד לפרארי, ששולף בקול חזק וברור תשובה מוכנה לכל שאלה, מעוטרת בסימני קריאה מפתים המחזקת את ידיו של הקורא המאמין (דימוי הכומר והעדר לא מקרי), הספרות לא צועקת ולא משתמשת בסימני קריאה, אלא מקסימום לוחשת בקול חלש מאוד רק למי שיש לו אומץ להקשיב- שאין סימני קריאה בעולם הזה. שאין אמת, ואין מתכון לחיים טובים. שכמו בטרגדיה היוונית, אתה יכול להיות אדם טוב, לעשות רק בחירות נכונות וחכמות, ובכל זאת להתמוטט ולחיות בסיוט.

רק עם ההשלמה הזו, כפי שהיא מוצגת בספרות, האדם יכול להצליח לחיות באמת, לחוות את החיים כפי שהם, באומץ, בלי אשליות שווא. אבל זה לא יכול לקרות לעולם, אם ממשיכים לסמם לנו את המוח ב"עצות" פיקטיביות, שמשמרות ומחזקות את האומללות שלנו.