חיפוש הזהות מתקיים במחזה במסגרת הנסיבות הנתונות ששייקספיר מציב לפנינו, שקשורות בחלל ובזמן, שני מושגים רבי משמעות בעולם של הדמויות.  

אם נתמקד לרגע בחלל, במקום שבו מתרחשת העלילה, נבין מהר מאוד למה הנסיון של הדמויות במחזה לגבש זהות נובע בעצם

ממצב חירום אמיתי ונואש. אם ניזכר לרגע בטקסט- הנזיר שולח לרומאו מכתב שבו הוא מסביר לו על המוות המדומה של יוליה,

שאמורה להתעורר. אלא שהשליח לא מצליח למסור את המכתב, כי הכניסה למנטואה נחסמת בפניו, והוא אומר לנזיר- "חשדו

שבאנו ממקום עם מגפה, צרעת- נעלו את הדלתות, כל כך הם פחדו להידבק". כמובן שמבחינה עלילתית, הסיטואציה היא חוליה

בשרשרת של טעויות שנובעות זו מזו ומובילות לטרגדיה הסופית. אבל בקריאה רחבה יותר, מתקבל באמת הרושם שוורונה היא

מקום שנגוע במחלה שהבסיס שלה הוא לא ביולוגי, אלא נפשי וחברתי. העיר מצטיירת כמקום מסוכן ומסואב, אפוף תחושת מוות

ואימה. איום המוות הוא כמובן איום פיזי ממשי, אבל אפשר לראות בו גם מוות רוחני של חברה דקדנטית ומנוונת, ומי שרוצה

לחפש את הקשר בינה לבין החברה שבה אנחנו חיים, מוזמן לעשות את החיבור.

סכנת הארעיות השברירית של החיים בוורונה מקצינה את התחושה שהדמויות הולכות בזהירות על סף תהום, ומשתדלות שלא

למעוד. כתולדה של אותה תחושה של פחד מוות, רומאו ויוליה בעצם מתאהבים זה בזו כנשק מפני המוות שמכרסם בוורונה,

אותה מגפה סמלית שמתאר השליח. האהבה מאפשרת להם להתמודד עם המכשולים של החיים והסכנות שלהם. באופן

פרדוקסלי, באמצעות האהבה רומאו ויוליה באמת מנצחים את המוות, את הזיקנה ואת הסוף, כי הם בעצם קופאים בזמן. אלא

שהדרך היחידה שלהם להפוך לבני אלמוות, כרוכה, למעשה, במוות שלהם- שמעניק להם נופך מיתולוגי, על-זמני, ששאר

הדמויות שממשיכות לחיות לא זוכות לו.

גם כאן אפשר לבחון את התאטרון כדימוי. קיימת הקבלה בין אותם מניעים שהובילו להתאהבות של רומאו ויוליה, אותה חרדת

מוות, לבין הסיבות שמובילות ליצירה של ההצגה ולמפגש בינה לבין הקהל. כולנו מכירים את התחושה כשיש כשנכנסים לתאטרון

לפני שמתחילה ההצגה, אותה תחושה מסתורית של חגיגיות והבטחה (שלא תמיד מקיימת). ברגע שאנחנו נכנסים לתאטרון,

השגרה והעייפות של היומיום נדחקות הצידה בבת אחת, בלי שום סיבה גלויה. ההצגה מציעה לתופעה הזו הסבר, שלפיו עולם

התאטרון, ממש כמו האהבה על-פי המחזה, הוא אלמותי ביחס לעולם המציאות - שבו כולנו בעצם "תושבים ארעיים", שמזדקנים

בכל דקה. כמו האהבה, גם התאטרון מעניק לקהל וליוצרים של ההצגה אפשרות חד-פעמית לנגוס בנצח, ולו רק לשעתיים.