(סליחה על התיזוז, אבל קריאה מונחית הכרחית כאן: קודם לקרוא את זה, ואחר כך לחזור הנה)

אחד הדברים הכי מרתקים, בעיני, בעבודה על טקסט דרמטי- הוא הרובד הלשוני. מעניין אותי לבדוק איך עיצוב השפה

וההתפתחות של הצורות הלשוניות קשורה בקשר הדוק לתוכן עצמו, להתפתחות העלילה ולפענוח ה"צופן" של הדמויות

ושל העולם שבו הן חיות. ב"רומאו ויוליה" (ובכלל ביצירה השייקספירית) השפה היא קסם מוחלט- היא מעין כתב חידה,

צופן סתרים שקל להתעלם מקיומו ולראות אותו ככלי פונקציונלי לקידום העלילה, אבל כשמתעמקים בו ומנסים לחפש

תבניות, הקבלות ומוטיבים, פתאום עולם שלם של משמעות חדשה נפתח.

בחזרה ל"רומאו ויוליה". נדמה לי שלרובד הלשוני ב"רומאו ויוליה" ישנו קיום עצמאי המתפתח לאורך המחזה, ומשפיע על גורל הדמויות. השפה עוברת בפיהן של הדמויות תהליך של מעבר מן המסגרת והכללים הנוקשים והמעקרים, לעבר עושר לשוני ושפה חופשית, עשירה בדימויים, צלילים ו"טקסטורות" לשוניות, בעיקר אצל רומאו ויוליה שסביבן נסובה העלילה.

נחזור להתחלה. המחזה נפתח בכורוס, שיר מקהלה בצורת סונטה-

 כורוס:             שתי משפחות שוות בהדרן בעיר

ורונה, שעליה נעלה מסך,

                        מתעוררות מריב נושן לקרב צעיר,

אשר מכתים כל יד אזרח בדם של אח.

                        מחלצי המארה של האויבים

                                    נולד זוג אוהבים מקוללי כוכב;

                        מפלתם הרצופה במכאובים

                                    קוברת במותם את ריב בתי-האב.

                        אהבתם שמר-המוות בה מולך, 

                                    והשריפה אשר בהוריהם דלקה

                        ורק קיצם של ילדיהם אותה שיכך -

                                    כל זה יקרה בשתי שעות והפסקה;

                        אם רק תטו את אזניכם בסבלנות,

                        כל פגם שבמלים נשלים בשחקנות.

זהו ביטוי מדויק לאותו "מיסגור" לשוני מרובה חוקים, פופולרי מאוד בימיו של שייקספיר- הסונטה מופיעה 3 פעמים במחזה, פעמיים בפי הכורוס (תחילת המחזה ותחילת מ' 2) ופעם בנשף, כשהיא מחוברת בפי רומאו ויוליה. המקצב המודגש שלה, שמאפיין את תחילת המחזה ואת הלך המחשבה המקובע והנוקשה של רוב הדמויות (שהטקסט שלהן מחורז או שקול לרוב), הולך ונשבר; ולתוכו חודר הכאוס הלשוני, נטול החריזה והמקצב, הפרוע והטבעי, העשיר בדימויים ואסוציאציות. זו גם הסיבה לכך שהכורוס לא מסיים את המחזה בסונטה נוספת, דבר שהיה צפוי מאוד בהתחשב בצוה "סגורה" של מחזה ובסימטריה אסתטית; מכיוון שבעולם הלשוני החדש שנברא, לכללי הסונטה הנוקשים- והחשיבה שהיא מייצגת- אין עוד מקום.

גם אצל רומאו ויוליה ניתן לראות שינוי מהותי באופן הביטוי. למשל, מלותיו הראשונות של רומאו הן מונולוג עתיר אוקסימורונים, המעיד על חשיבה מפותחת, אך גם על ראיית עולם בוסרית המתבטאת בקלישאות של "שחור ולבן" (מצב שממנו רומאו ילך ויתבגר אל תוך הבנה מורכבת יותר של העולם ושל רגשותיו)-

נקודת המפנה שמולידה את הלשון החדשה, שתלך ותחלחל לתוך המודעות של הדמויות כביטוי של צורת חשיבה שונה, מתחוללת בנשף, ברגע המפגש בין רומאו ויוליה. הם "יולדים" ביחד סונטה מתוחכמת ושנונה, שלאחריה מופיעה הנשיקה-

רומאו:   אם בידי אני מכתים את המקדש,

            אוסיף עוד חטא עדין על עבירה זכה:

            שפתי, שני צליינים בסומק מבויש,

            את המגע הגס ימתיקו בנשיקה.

יוליה:    צליין טוב, את ידך אל תאשים,

            היא מוכיחה שהיא תמה ואדוקה:

            עולים לרגל נכספים לגעת בידי קדושים:

            כשיד נושקת יד אחרת, טהורה הנשיקה.

רומאו:   אין לקדושים- וגם לצליינים- שפתיים?

יוליה:    כן, יש להם, צליין, שפתיים לתפילה.

רומאו:   קדושה, הניחי לשפתיים לחקות את הידיים:

            היעתרי, פן הן תחזורנה בשאלה.

יוליה:    גם כשהם מגשימים תפילות, הם לא זזים, פסלי קדושים.

רומאו:   אז אל תזוזי, פסל, והרשי לי להגשים. (נשיקה)

הסונטה הנולדת כפרי המפגש ביניהם משולה לנס- בעולם המושתת על מסגרות וכללים לשוניים נוקשים, נוצר לפתע פתח לחשיבה מטאפורית, יצירתית ומורכבת. מכאן הלשון תלך ותתגבש כסמל לעוצמה טבעית וכאוטית, שמוליכה את הדמויות במהירות מבהילה (חמישה ימים קצרים ואינטנסיביים של התבגרות מואצת) אל אובדנן.