לדני רובס,

הייתי הערב בצוותא, במופע "פנים ושמות" שהחזרת לאחר 18 שנה. לא היה קשה לפספס אותי, הייתי הצעירה ביותר באולם, בלי שום ספק. כל השאר היו ממוקמים אי-שם בין ההורים שלי לבין אחי הגדול, ורק אני, האחות הקטנה והמעריצה, שהתרגלה לצותת מאחורי הדלת לאחיה הגדול שומע קסטות שלך שוב ושוב, משננת בעל-פה, לומדת כל תו. הייתי מוזיקלית מאוד, הייתה לי שמיעה אבסולוטית. למדתי אותך במהירות, בלי שמץ של זיוף. לא קלים בכלל, השירים שלך. לא מתחנפים לאוזן.

עלית לבמה שונה, מבוגר יותר, עם חיוך ענק ומופתע. מזמר צללים שנעלם הפכת לכוכב הערב, אולי מאוחר מדי בחייך. כשהתחלת לשיר נעלמה הקרחת, נעלמו סימני השנים שחלפו. בקול תמים, צלול, כמעט ילדותי אפילו, בלי צרידות שמתפשרת על הגבוהים באמצע הדרך, החזרת אותי בבת אחת לרגעים ושעות שהצלחתי לשכוח במאמצים רבים לאורך שנות חיי הקצרות. "כל הפנים והשמות כולם, כל השירים שהם לקחו איתם". ואני נאבקת בהתערטלות הנפשית שלך, לא מוכנה לשתף פעולה. וכשהתחלת להפליג בזכרונות שלך, התחלתי להפליג בזכרונות גם אני. "אני בא הביתה מהלילה, מדליק לי אור במדרגות", ואני שוב בכיתה ד', בחופשה המשפחתית במכמורת, מתנדנדת בערסל ושרה בקולי קולות עם אמא ואחי הגדול והגיטרה, בגד ים דביק מחול ומי מלח ועוד מעט ארוחת ערב וצריך לעזור עם הסלט. פתאום, בתוך אולם אפלולי בצוותא, בין מאות זרים ותאורה דרמטית ותזזיתית מדי, אני מוצפת באושר גדול. אושר מהסוג המריר, העצוב, המתגעגע. "לא נרדמת תל אביב" והבזקים ששולחים אותי לליל הסדר, כולם שרים עם הגיטרה, משלימים זה לזה מילים חסרות, שעות של שירה. משפחה מאוד מוזיקלית, המשפחה שלי. ההיסטוריה שלנו כתובה בשירים שאהבנו, ששחקנו מרוב שירה שיכורה. אתה שר על הבמה, ופתאום הכל בסדר, פתאום האימה והגיהנום של ילדותי כמו לא היו מעולם, ואני נזכרת בתדהמה אמיתית- כן, היו גם ימים כאלה. ימים של רוגע ושקט. ילדות אמיתית כמו שהיא היתה צריכה להיות. הם ספורים, זה נכון, אבל נדמה לי שנזכרתי לרגע קטן. אני מנסה להיאחז ברגעים האלה שבזכרון חזק, שלא יעזבו אותי שוב, אבל אני מרגישה איך נגמרה ההופעה ונגמרו השירים והרגעים הטובים שוב עוזבים אותי. אז אני כותבת מהר, בלי הפסקה, בלי לחזור ולקרוא, מנסה לתפוס את הרגע בזנב לפני שילך ממני. לעזאזל, אני בוכה עכשיו לתוך המקלדת. כמו שבכיתי בהופעה, כשסיפרת איך הרגשת ביום שג'ון לנון נרצח. אמרת אז שהרגשת שאיבדת את החבר הכי טוב שלך, והוא אפילו לא הכיר אותך. הזכרת גם את היום שבו ירו ברבין. ופתאום נזלו לי הדמעות, כי הבנתי שככה אתה בשבילי- כמו חבר יקר שנתן לי כוח להמשיך עם הזוועות ולהרים ראש, ולא ידע את זה אפילו. יותר מכל דבר אחר, יותר מהמילים המהדהדות והשקטות שלך, יותר מהמלודיות המורכבות, אהבתי אותך ואני עדיין אוהבת אותך כי אתה נראה לי כמו איש טוב. כמו נשמה תמימה. בתקופה החשוכה ההיא לא נתתי אמון כזה בהרבה אנשים, בלשון המעטה.

אתה מעלה כמה קטעים של ג'ימי אוחנה, הגיבור המוצהר של ימי ילדותי. "אם תרצי שאראה לך, אז תראי לי גם את", "מכר, את הדירה והמכונית", "בוא נאכל דבורה", "היום אולי, אבל מחר בטוח", "תנקי ת'פח", והקול שלך מתערבב בבת אחת, בקאט אכזרי, עם התחרויות שאני ואחי היינו עושים כשהיינו ילדים וחולים ונשארנו בבית, צווחים וצוחקים בקולי קולות גם אם לא הבנו את הבדיחה. רגע של אושר בתוך ים האימים, והוא הבזיק לי בבת אחת כמו מכת ברק. שוב אני בוכה. בוכה וצוחקת ומחייכת וחוזר חלילה.

"מה יהיה עלי, מה יהיה, המלך לוחש לליצן, מה יהיה עלי, מה יהיה, הולך בלי לדעת לאן"

כתבתי פה שאין לי זכרונות מתוקים מהילדות. טעיתי. אי אפשר להיזכר בהם בפקודה, מתוך שאלון מקרי. לזכרונות ילדות יש טעם, וריח, וצבע ומנגינה. מתוך כל העצב והכאב והחדווה הילדותית המוזרה שאני שרויה בה כרגע, לפני שתיעלם לחלק האפל של המוח, אני מחבקת אותך, איש יקר, ורוצה להגיד לך תודה על שהיית הפסקול של הילדות שלי, ברגעיה הטובים.