היו מחזאים גדולים וחכמים ממנו, מרתקים יותר, אמיצים יותר. אבל דווקא לו אני חייבת חסד נעורים. המחזות שלו היו הראשונים שנתקלתי בהם, כשעוד הייתי בערך בת 11 בספרית המבוגרים, כמעט נופלת עם ערמות המחזות בידיים, בקושי מגיעה על קצות האצבעות לדלפק הספרנית שהסתכלה עלי בשעשוע מהול בחוסר סבלנות. הוא הכיר לי את עולם הדרמה שהפליא אותי ומפליא אותי עד היום, כשכבר עליתי כמה שלבים בסולם וטעמתי מהענקים באמת, והכרתי בעובדה שלעומתם הוא כמו ווילי לומן ביחס להרפגון, כמו אבּיגיל ביחס לאופליה. ובכל זאת אני מרגישה חייבת. הוא היה ה- 1+1 הדרמטי שלי, שבלעדיו לא יכולתי להעפיל לשברים ולמשוואות המורכבות. הוא היה נהדר בעידן שבו עדיין לא הייתי שכלתנית מדי, עדיין לא קימטתי את המצח בכובד ראש וחיפשתי מצלולים ומשקלים, ודיברתי במונחים של סמיוטיקה, מימזיס ולייט-מוטיב. כשהייתי תמימה, סקרנית ומאוהבת מעל הראש באוצר שנדמה היה שרק אני גיליתי.

בעקבות מותו, בנו של האין ריגש אותי בהספד משלו.