נאום הסטודנטים מהפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל-אביב:

בשבוע האחרון אני שומע הרבה טענות נגד הסטודנטים:

אומרים לי: "אתם צפונבונים מפונקים, אתם דואגים רק לשכר הלימוד שלכם"

ואני אומר לכם לא!

אנחנו דואגים לעתיד המדינה שלנו והעתיד טמון בחינוך, בהשכלה ובתרבות.

אומרים לי "אתם רוצים רק לשתות קפה ולישון על הדשא"

ואני אומר לכם לא!

אנחנו רוצים ספריות פתוחות מהבוקר עד הלילה,

אנחנו רוצים ספרים בספריות,

אנחנו רוצים פחות תלמידים בקורס ויותר קורסים בתוכנית הלימודים:

אנחנו רוצים תנאים ראויים להשכלה גבוהה איכותית!

אומרים לי "אין מה לעשות עם תואר באמנויות" "לא צריך בכלל תואר כזה"

ואני אומר לכם: לא!

השכלה היא לא רק אמצעי להרוויח כסף.

אדם משכיל הוא אדם טוב יותר ואזרח טוב יותר,

חברה של אנשים משכילים היא חברה שוויונית, צודקת ואנושית.

בורות מובילה לשנאה, גזענות ואלימות.

אומרים לי "אתם לא כלכליים" "אתם לא רווחיים" "אתם לא יעילים"

ואני אומר לכם לא!

אוניברסיטה היא לא מפעל נקניקים: לא מודדים את הערך שלה בדולרים.

השכלה איננה מותרות: לא מציירים את התרומה שלה בגרפים כלכליים.

אוניברסיטה נמדדת במחקר מגוון, חופשי ואיכותי.

השכלה גבוהה מעניקה לחברה הישראלית ידע מדעי וטכנולוגי, עושר רוחני ויצירה אמנותית חדשה ומחדשת.

אומרים לי "יש אנשים רעבים במדינה" "אין לכם זכות לצעוק"

ואני אומר לכם לא!

השכלה רחבה שוברת את מעגל האבטלה, הנחשלות והרעב.

אדם משכיל יודע שמנצלים אותו, יודע שפוגעים בזכויותיו ויכול לקום ולהיאבק למען תנאי-קיום טובים יותר.

אומרים לנו "לא צריך פקולטה לאמנויות" "יש בתי ספר מקצועיים"

ואני אומר לכם לא!

רק בפקולטה לאמנויות לומדים את כל תחומי היצירה האמנותית תחת קורת גג אחת.

רק הפקולטה לאמנויות מציעה מחקר אקדמי וחינוך לאמנות יחד עם מחקר מעשי ויצירה.

הפקולטה לאמנויות יוצרת ציבור שוחר תרבות ואמנות.

הפקולטה שלנו מוציאה מתוכה את מרבית אנשי-התרבות והאמנות של המדינה:

שחקנים, בימאים, מחזאים, תסריטאים, מנהלים, מבקרים, אוצרים, אדריכלים, מוסיקאים, זמרים וחוקרי אמנות ותרבות.

הפקולטה שלנו טיפחה לאורך השנים יצירה חדשה ויוצרים חדשים דרך מפעלי התרבות שלה, כמו:

תיאטרון האוניברסיטה, הגלריה האוניברסיטאית, פסטיבל סרטי-סטודנטים, פסטיבל תיאטרון סטודנטים, הוצאת הספרים "אסף", כתב-העת "מותר", ארכיונים לאמנות, לקולנוע ולאמנויות-הבמה. ואלה הן רק דוגמאות.

אומרים לי "למה נזכרתם רק עכשיו? כבר מאוחר"

ואני אומר לכם: נכון!

אבל אסור ש"מאוחר" יהפוך ל"מאוחר מדי"

1)      אנחנו תובעים מהנהלת האוניברסיטה להקפיא לאלתר את תוכנית הקיצוצים המסוכנת שקיבלה

2)      אנחנו קוראים לה לחזור לשולחן השרטוט ולתכנן תוכנית חדשה בשיתוף אגודת הסטודנטים וארגון הסגל הזוטר

3)      אנחנו קוראים לממשלת ישראל, לשר האוצר, בנימין נתניהו, ולשרת החינוך והתרבות, לימור לבנת, להגדיל את תקציבי החינוך והתרבות כדי להעניק לכולנו תקווה לעתיד טוב יותר.

4)      אנחנו קוראים לחברי הכנסת לא להצביע בעד תקציב מדינה אנטי-חינוכי, אנטי-תרבותי ואנטי-חברתי.

5)      ולציבור הסטודנטים אנחנו אומרים: המאבק הזה לא מתחיל היום ולא נגמר מחר.

אני מפחד לדעת איך ייראו החיים כאן בעוד כמה שנים.

באיזו מין מדינה אני אקים את הבית שלי?

איך ייראה המקום שבו יגדלו הילדים שלי?

אני החלטתי להיאבק, אני קורא לכם להצטרף אלי.

תודה.