מעצבי תיאטרון, הזהרו: אחת השאלות המטעות והמסוכנות ביותר בעבודה על הפקה, היא "באיזה סגנון נעצב את הבמה? באיזה סגנון יעוצבו התלבושות?" כשמה שמסתתר מאחורי השאלה התמימה על הסגנון, הם האיזמים למיניהם- פוטוריזם, קוביזם, קוליניאליזם, ריאליזם, נטורליזם, וכנראה גם שלל וריאציות של "התקופה ה-": אליזבתנית, לואי 14, יוון הקלאסית, רסטורציה, יו ניים איט. המונח "עיצוב" מתייחס בדרך כלל לתקופה שבה נכתב המחזה, לרצון להאכיל את הקהל בכפית לגבי המיקום של העולם הבדיוני והזמן, בקיצור- העיצוב נשאר ברמת ההֶסְבֶּרִיזַצְיָה של הדרמה.

זו טעות מוחלטת. העיצוב בתיאטרון נועד לייצר פיצוץ של מתח דרמטי, הוא נועד ליצור התנגשות בין שני רכיבים על הבמה שהמפגש ביניהם מועד לפורענות- בשום אופן לא להסביר. אקספוזיציה מסבירנית לא קיימת בתיאטרון (מלבד במחזות רעים מאוד)- זאת המצאה של מורות לספרות. על הבמה הדרמה פורצת ומתפתלת ומתנפצת כבר מהרגע הראשון, וכל הסבר של "מי הדמויות, איפה זה, מי נגד מי" הוא מיותר ומעליב את האינטליגנציה של הקהל.

ניקח שתי דוגמאות לעניין העיצוב, במקרה הזה עיצוב תלבושות.

הדוגמא הראשונה היא סצנת הפתיחה של "המלט". לילה, שני שומרים בארמון, חילופי משמרות. קר מאוד, השומים מבועתים ורועדים מפחד אימים. סצנה רוויית מתח, משפטים קצרים מאוד, פינג פונג מילולי. הסיבה לאימה- רוח הרפאים של המלך המת, אביו הנרצח של המלט, נגלתה לפניהם בליל אמש. הם מחכים לו שוב, מבולבלים, לא מבינים, מרגישים רדופים. כקרש הצלה הם מתחננים לפני הורציו האציל, חברו של המלט, שיגיע ויראה בעצמו. הוא מגיע, וכמובן שבהתחלה הוא מלגלג ומזלזל בציניות, עד שגם הוא רואה פתאום את הרוח. זו כל הסצנה.

נחזור לסגנון. מעצבים ובמאים שיחפשו את הלבוש המתאים להורציו, יחשבו תקופה. הם יחשבו על מלמלה, על בגדי אצילים, על קטיפה, על שכמיה, על נעליים מתאימות, על נוצה בכובע, השד יודע מה. הם יחשבו אקספוזיציה במקום לחשוב דרמה. בואו נראה בחשיבה דרמטית: אנחנו באמצע הלילה. קר בדנמרק. סיטואציה מאיימת. הורציו מזלזל מלכתחילה באמיתות רוח האב, הוא מגיע כדי לצאת ידי חובה ולחזור לישון, ושיעזבו אותו במנוחה השומרים הזקנים וההוזים האלה. אז איזו תלבושת תביא את הדרמה לפיצוץ מקסימלי, לשיא חוסר ההתאמה? פיג'מה, כמובן. בגד חפיפניקי, לא רציני, שיא היומיומיות שלא הולמת את הסיטואציה הטעונה באימה שעל הבמה. רק ככה ההיפוך של הורציו בהמשך הסצנה יהיה משמעותי וטעון.

הדוגמא השניה היא "המלך אובו", מחזה גרוטסקי ומצוין של אלפרד ז'ארי, שמבוסס באופן די חופשי על "מקבת". הוא מספר על המלך אובו, שמן גרוטסקי, זללן וילדותי, ועל מסכת הכיבושים שלו ושל אשתו. כמעט תמיד מעצבים ובמאים מעצבים את אובו כבעל מימדים מפלצתיים, עצומים ממש: תחת ענק, כרס, שדיים, סנטר, זרועות, רגליים. הר אדם מתפקע, בקושי זז על הבמה. בגדים שנשפכים ממנו, שכבות על שכבות של בד. אבל זו טעות! בחשיבה דרמטית, אדם שמן הוא אדם שרוצה נורא להיות רזה, מנסה נורא להיראות רזה. אובו יהיה מעוצב היטב רק במכנסיים שקטנים עליו בארבע מידות, רק אם ישתדל נורא להכניס את הבטן ולא יצליח, כמובן. זו חשיבה דרמטית- ככל שאדם זקן יותר הוא ישתדל להתנהג כצעיר, ככל שליר משוגע יותר הוא יתאמץ בכוח אדירים להיאחז בשארית השפיות שתלך ותאזל, ככל שאדם טיפש יותר הוא ישתדל לעשות רושם של מלומד. סגנון עיצובי, בחשיבה דרמטית, הוא לא כמות המלמלה של החולצה הויקטוריאנית, אלא המחשבה על השאלה- "במפגש עם הרכיב הדרמטי של רוח הרפאים, איזה רכיב דרמטי שילבש הורציו ייצור את ההתנגשות הגדולה ביותר? במפגש עם הררי השומן של המלך אובו, איזה רכיב דרמטי יחריף את המתח הדרמטי, וייבנה את המתח לקראת הרגע שבו המכנסיים שלו ייתפקעו מאי היכולת להכיל אותו?" זו דרמה אמיתית.