חוק מרפי של הדיוניסיה: היחס בין אורך הפוסט והזמן שיושקע בכתיבתו עומד ביחס ישיר לסיכוייך להיתקל בדף "פג תוקף" ברגע שבו תלחץ לבסוף על "שלח". כמובן שזה קרה אתמול, מיד לאחר חווית הרבנות (כלומר, "מיד" זה עניין יחסי- אם לוקחים בחשבון את השעתיים שבהם נכתב הפוסט האבוד). בדיעבד, לא נורא. בין כה וכה היה לי מעורטל ומפורט מדי, והייתי מוחקת אותו בחרטה גדולה, מנסה לצמצם ולצנזר ולא מצליחה, מרגישה שכל מילה שנמחקת חותכת בבשר החי.

ובכל זאת, להתעלם אי אפשר. אז בכמה נקודות.

מעולם לא הייתי במקום עצוב כמו בית הדין הרבני. הכאב נוטף מכל פינה, דולף מהקירות.

אם נקשיב, נשמע ברבנות את צורות התקשורת הספורות הבאות: פלפולים משפטיים מדושני עונג בין עורכי דין, מלמולים ולחשי תפילות, בכי, צרחות היסטריה וקללות אלימות, והכי חשוב- שתיקה רועמת. כנראה צורות התקשורת האחרונות שנשארו לאלה שאבדו תקווה.

ישבנו קרוב, אני ואתה. צחקנו מבדיחות פרטיות, ניצלנו בשמחה את ההזדמנות המוזרה להיפגש. המשקפיים שלך היו מלוכלכים, ניקיתי אותם והחזרתי לך. שמת כיפה לראשונה בחיים, וזה היה משעשע, גאווה גדולה. הייתי רעבה, נתת לי עוגיה שנשארה לך והעפת ממני פירורים. כשעמדנו להיכנס לאולם הדיונים שנינו העמדנו פנים רציניות והשתתקנו. אמרתי לך "עכשיו צריך לזייף שנאה".

כשיצאנו לאולם ההמתנה היו בו כמה זוגות, שותקים, מרוחקים זה מזה, הם נראו תשושים, מקומטים מעייפות וריב. אמרת לי תודה שדיברתי במקומך, צחקתי, הרי ראיתי שקשה לך לדבר. חיבקת אותי חזק. באמצע הבניין החלול הזה, הצחוק שלי קופא ואני רואה במבט מעורפל מדמעות איך עורכי דין ממולחים, גרושים עצובים ועגונות כועסות מפסיקים את מלאכת השתיקה המפרכת ובוהים בנו בהפתעה מהולה בקנאה, תוהים האם הזוג המחובק והצחקני הזה טעה בכתובת.

שמש בית הדין יוצא שוב, בידיו מסמכי הגט. הקרבה מתפוגגת. הוא מופתע, אולי חושד. כשאנחנו הולכים יד ביד, אני צוחקת צחוק מתגלגל ואתה מבחין בדמעות שגודשות את הלחיים וקצת דולף בעצמך, מחייך. אני מאחלת כל טוב והצלחה לזוג העוין שלצידנו, הם מהנהנים בקנאה לא מוסתרת.

אבל אני לא יכולה שלא לקנא בהם, באותה החלטיות של פלדה מלובנת, בזעם הלא-חדיר, באל-חזור. אני לא יכולה להימנע מלשאול שוב ושוב את השאלה שצורבת אותי, איזה עינוי גדול יותר- להפרד בשנאה או באהבה.