מפולנית: רפי וייכרט

בשבילי החלק הכי חשוב בטרגדיה הוא המערכה השישית:

הקימה לתחייה משדות הקרב של הבמה,

תיקון הפאות, המלבושים,

תלישת הסכין מהחזה,

הורדת חבלי התלייה מהצוואר,

ההתייצבות בשורה אחת בין החיים

עם הפנים לקהל.

השתחוויות ביחידות ובקבוצות:

כף יד לבנה על פצע הלב,

קידת המתאבדת,

נדנוד הראש הכרות.

קידות בזוגות:

הזעם נותן יד לענווה,

הקורבן מביט בעונג בעיני התליין,

המורד פוסע ללא טינה לצידו של הרודן.

רמיסת הנצח בחרטום נעל הזהב.

פיזור מוסרי-ההשכל בשולי המגבעת.

הנכונות ללא-תקנה להתחיל ממחר הכל מחדש.

כניסתם בשורה של המתים הרבה קודם לכן,

במערכה השלישית, החמישית או בין המערכות.

שיבתם הנפלאה של האובדים ללא עקבות.

המחשבה, שהמתינו בסבלנות מאחורי הקלעים,

מבלי להוריד את הלבוש,

מבלי להוריד את האודם,

מרגשת אותי יותר מנאומיה חוצבי הלהבות של הטרגדיה.

אבל נעלה באמת היא נפילתו של המסך

והדבר שעוד רואים דרך הסדק:

כאן יד אחת מושטת בחיפזון אל פרח,

שם השנייה תופסת חרב שנפלה.

רק אז השלישית, הלא-נראית,

ממלאת את חובתה: אוחזת אותי בגרוני.

(ותודה לעמוס)