אני נזכרת שוב ושוב באחד הספרים מהזן הנדיר, שגרמו לי לפקוח עיניים- "דיאלקטיקת הנאורות" מבית אסכולת פרנקפורט. במיוחד אני חוזרת פעם אחר פעם להרהר בפרק שבו מתוארת עלילת "האודיסיאה" של הומרוס מזווית המתמקדת בפן הסוציו-תרבותי של הסיפור, בנמשל העגום שמסתתר בו.

הפרק מספר על אודיסאוס ומפגשו עם הסירנות (חציין אדם וחציין ציפור). כזכור, הסירנות שרות בקול נפלא, שירתן מהפנטת ומכשפת. כל השומע אותן מרחוק מוכרח להתקרב, כוח השירה של הסירנות חזק מכדי להתנגד אליו. לא ניתן לעמוד בפיתוי. אלא שכל מי שמתקרב אל הסירנות השרות משאיר אחריו גל עצמות ובשר קרוע ומרוטש.

אודיסאוס הפיקח יודע זאת. הוא מכיר בסכנה הכרוכה בהאזנה לשירה, ובכל זאת הוא מרגיש מוכרח לשמוע את הפלא השמימי, להתקרב לאמנות המושלמת. הוא הוגה פתרון מושלם: הוא מצווה על עבדיו לקשור אותו בשלשלאות לחרטום הספינה, כך שבשום פנים ואופן לא יוכל להשתחרר ולהתקרב לסירנות למרות התאווה האדירה, ובכל זאת יוכל להנות מהשירה. ומה לגבי העבדים, שאינם קשורים בשלשלאות ומסתכנים במותם בידי הסירנות שיפתו אותם? גם כאן אודיסאוס הוגה פתרון- הוא סותם את אוזניהם בשעווה, והם חותרים מבלי לשמוע דבר.

זו, על פי אסכולת פרנקפורט, תמצית ההיבט הסוציולוגי של האמנות- מטיבה היא מופלאה כשם שהיא נוראה, אולם הנקודה המהותית היא שבהיעדר החשיפה אליה, דרך מגע יומיומי, דרך הקניית מיומנות, דרך טיפוח אהבה שהיא נטולת רתיעה ופחד- היא נשארת נחלת האדונים בלבד, מונופול אליטיסטי. אודיסאוס אמנם מתענה בעודו קשור אל החרטום ונפשו יוצאת לצלילים, אבל לעבדיו כלל אין את המותרות האלה. האדון מנע מהם לא רק את הזכות ויכולת הבחירה להתקרב לאמנות, אלא חמור מכך- הוא אפילו מנע מהם את עצם הידיעה שקיימת אמנות בכלל. העבדים חותרים ואזניהם סתומות בשעווה, וכך יהיה לנצח, משום שכך מצווה האדון. משום שכך נמנעת מהם ההכרה בסבל, ההכרה בעולם אחר, במציאות אחרת, ביכולת לשאוף אליה ולמרוד בקיים.

ובכל פעם שעולות המילים "מסעודה משדרות", "טלויזיה כמו שהעם רוצה", "פיפל מיטר", אני תוהה מיהו אותו קברניט טלויזיה מבושם שהחליט מה רוצה העם, וכיצד הוא מעז בחוצפתו לסתום לעם את האזניים בשעווה במשך דורות על גבי דורות ולהכריח אותו לחתור בעיוורון, ואז לקבוע בצדקנות צבועה וכוחנית ש"העם לא מוכן לשמוע את שירת הסירנות בשום פנים ואופן, הלא כך הוא הצביע בS.M.S".