אני עדיין זוכרת שלפני בערך שנה היא הייתה עדיין היא, או כך לפחות חשבתי. מעולם לא ראיתי באף משפחה הערצת סבתא כמו שיש אצלנו. סיינט בבושקה. לא בגלל הזוהר והרתיעה, יותר בגלל הערכה עצומה לסתירות הקטנות: האיפוק הרוסי הצנוע, ההגמדה העצמית, האמונה המסורתית האיתנה והעיקשת בדבק המשפחתי- ובד בבד גם החיבה להשתכרות שמחה בארוחת שישי, לבדיחות גסות ולמילים עבריות בעלות מצלול מתנגן, שאיש כבר לא משתמש בהן. עד היום היא מתענגת על העברית. כשעלתה לארץ בגיל מתקדם, ישבה במשך כמה לילות עם מילון עברי-רוסי ולמדה בעל-פה 3000 מילים. עד היום העברית שלה כל כך מושלמת, נטולת שמץ של מבטא או שגיאה, ואיש לא מבין איך זה שסבתא נולדה בארץ, אבל הבנות שלה, עם המבטא הכבד, עלו מרוסיה.

היא האדם היחיד שאני באמת מצחיקה. כל משפט שלה הופך אצלי פתאום להרמה להנחתה צינית. אני אוהבת להצחיק אותה. היא צוחקת מההתחכמויות שלי צחוק של ילד, לא סתם צחקוק כבוש, אלא צחוק מתגלגל, בלתי נשלט, על פנים שמסמיקות מהנאה. לפעמים היא בוכה מרוב צחוק. זה עושה לי את היום.

לפני שנה וחצי בערך היא התחילה להתמוטט. מה ששבר אותה הוא הסטירה הפתאומית של ההכרה בעובדה שהיא לא נחוצה. הילדים חיים את חייהם, הנכדים מסתדרים. בבושקה תמיד חילקה את בני האדם לאלה שהטבע שלהם הוא הנתינה ולאלה שהטבע שלהם הוא קבלה. היא עצמה ראתה ערך בחיים רק אם יכלה לתת- תשומת לב למי שחולה, עזרה כספית כשקשה, בייביסיטר לנינים, הנתינה שלה הלכה והפכה לתחנונים. כשהכל התחיל ידענו מה יהיה הפתרון שיקל עליה, והתגייסנו לישיבות משפחתיות כדי להמציא לבבושקה מטלות פיקטיביות, שתרגיש נחוצה וחיונית. כשבאתי לבן דודי לפני כמה שנים הוא ביקש ממנה לשטוף כלים, והיא בקושי גררה את הידיים לאט לאט. אני והוא החלפנו מבטים אכולי אשמה זה כלפי זה, אבל ידענו שהיא מאושרת וגאה לגלות שבלעדיה העולם עדיין לא מתפקד.

כשהתחילה לאבד את הזכרון במהירות מבהילה היא השתנתה בבת אחת. לא בגלל אובדן הזכרון, כמו בגלל הייאוש שאכל אותה. היא נאחזה בכוח בפרטי אינפורציה טפלים, המציאה תרגילים, שיננה, למדה לזייף כאילו היא זוכרת לידינו. הרגע שבו היא נכנעה למאבק והודתה בכשלון הזקין אותה בבת אחת. מאשה נמרצת ויפהפיה, קוראת בלי הפסקה, לומדת יוגה ושוחה כל יום, לוקחת קורסים בתנ"ך ושפות, מאשה שבימולדת 80 ביקשה אינטרנט מהיר במתנה, היא בבת אחת- ממש תוך לילה- כבתה לי בין הידיים. לפני כמה ימים אמרה לי שלאלצהיימר שלושה שלבים של התדרדרות. הראשון הוא שרק הזקן יודע שהוא לא זוכר ואף אחד אחר לא, השני הוא שכולם יודעים, והשלישי, הסופי, הוא השלב שבו כולם יודעים שהזקן לא זוכר, מלבד הזקן עצמו.

לפני כמה שבועות ישנתי אצלה. היא היתה חולה ולבד. בלילה לא נרדמתי. מצאתי במקרה על המחשב קובץ ונדהמתי. אני יודעת שהיה לי אסור, אבל לא יכולתי להפסיק לקרוא כמעט עד הבוקר. מאות עמודים של מכתבים לסבא שמת. 20 שנה היא כותבת, יום יום, מספרת בשיא הפרוט עליה, על היום, על המשפחה, כואבת משברים פוליטיים ומבקשת עצות. השיחה ביניהם לא נפסקה כבר עשרים שנה. פתאום קראתי את כל החיים שלי דרכה, מגיל 5 ועד היום. גן, יסודי, חטיבה, טלי התחילה תיכון, טלי סיימה תיכון, ליוויתי היום את טלי לבקו"ם, לטלי יש חבר חדש ונחמד, אבל למה יש לה יותר מדי חברים, טלי מתחתנת עוד שעה ואני כבר לבושה ומסורקת, טלי ועמוס במשבר ואף אחד לא משתף אותי ואני מודאגת. פתאום היא היתה צלולה, חדה, חמה, מאוהבת בסבא עד עמקי נשמתה, לא מוכנה לתת לו ללכת. ואני אף פעם לא התאלמנתי, ופתאום הבנתי עד כמה סבתא שלי חיה עם רגל אחת איתנו, ורגל אחת עם סבא, בעולם הבא.

לפני כמה חודשים נרשמתי בטעות לשירות הודעות בחינם באינטרנט, והוא חדר לי לאימייל ושלח בשמי, בשיא החוצפה, הזמנות לכל המכותבים שלי. חברים, משפחה, מרצים, כולם. אני חתומה על המכתב, שנשלח פעם בכמה ימים ולא מרפה עד שנרשמים, ניסיתי לפנות ואין עם מי לדבר. גם סבתא קיבלה עותק. בהתחלה לא ידעתי. עד שעברו כמה ימים וכולם שמו לב שמצבה החמיר, שהיא מדוכאת מאוד, בוכה המון, בקושי זזה, מבולבלת, חסרת אונים. עד שהיא אזרה אומץ ופנתה אלי. היא חשבה שמדובר בשירות שידוכים, ושאני מחפשת סטוצים מזדמנים. היא ידעה שיש לי חבר. היא הזדעזעה. בבת אחת כל מה שבנתה בחיים, כל הערכים שנסתה להקנות, הכל התמוטט. היא ראתה בי זונה מושחתת, וכאב לה נורא. הסברתי לה, נעלבתי, הרגעתי. היא התרצתה והוקל לה. אבל אתמול הסתבר שהיא שכחה הכל. הזכרון שלה אכול לגמרי והיא כבר לא קולטת אינפורמציות חדשות. שוב היא דעכה בבת אחת, ושוב הייתי צריכה להרגיע. רק שהפעם הבנתי שההרגעה הזו תאלץ להיות על בסיס יומיומי, סיזיפי. פרסומאים אגרסיבים גומרים לסבתא שלי את החיים בגלל טעות מטופשת, יום יום, ואין שום דבר שאפשר לעשות בנידון.

הסעתי אותה לשלוותא היום, דיברנו כל הדרך. היא היתה צריכה אישור רפואי חדש לתרופה שמונעת התדרדרות במצב הזכרון ומייצבת אותו. כל הדרך היא היתה מעורפלת, היה לי קשה למקד אותה בשיחה. היא איבדה בסוף המשפט את הרעיון שרצתה לומר כשהתחילה אותו. כשנכנסנו לרופאה היא עברה בדיקת זכרון כדי לאשר את התרופה. פתאום היא התעוררה. צלחה את הבדיקה בצלילות מדהימה, אפילו לא טעות אחת. ריכוז מדהים. בסוף הבדיקה הרופאה אמרה שבשום פנים ואופן היא לא יכולה לאשר את התרופה, כי אין שום אובדן זכרון. יצאנו משם בלי אישור, ובבת אחת היא שוב כבתה ושכחה הכל. בקושי זכרה את הבדיקה.

אני מתגעגעת אליה.