אקספוזיציה- במילים אחרות, רשות לשעמם את הקהל בתירוץ שהוא טיפש מכדי להבין לבד. אין דבר כזה בתיאטרון, מלבד במחזות רעים. על הבמה יש רק דרמה, לא הסברים. 

סגנון- הסבר נמצא כאן.

ריאליזם- מה זה בכלל ריאליזם על במה? אני אפילו לא בטוחה שהמציאות היא ריאליסטית, אז הבמה? ומה בדיוק לא ריאליסטי בדמויות שבמחזות "לא ריאליסטיים"? הן אמיתיות וכנות פחות?

נטורליזם- כנ"ל, רק עם קריצה רבת משמעות לכיוון מילים כמו "טבע" ו"חשיפה" ו"אמת". 

הזדהות- שחקן לא מזדהה עם הדמות. עם מה בדיוק? הביוגרפיה שלה? התקופה? שחקן יכול להכיל רגשות שהוא מזהה בתוכו, אפיונים משותפים, אבל לא הזדהות. זה מושג שקרי שיכול לאמלל שחקנים מוכשרים בהחלט שגדלים להאמין שהם נכים רגשית.

מדהים- מחמאה זולה מדי בקרב סטודנטים וצופים בתיאטרון.

סמיוטיקה, פנומנולוגיה, סטרוקטורליזם, דה-קונסטרוקציה- תיאוריות נפוחות מחשיבות עצמית שאין להן כל קשר לחוויה האמיתית של האמנות, מלבד זריקת האגוטריפ של הניים-דרופינג.

פוסטמודרניזם- עקר בדומה לשאר התיאוריות, וטרנד מסוכן ולא מוסרי. לא הכל שווה איכות ומוסרי באותה מידה. יש מופת ויש מסחור, יש יהודי ויש נאצי, יש רע ויש טוב. לגיטימיות שווה לכל היא פתח לניוון מוחי ונפשי וערכי.

תרבותיות- האם תרבותי הוא האדם שמתלבש ומתמרק והולך לסמן "וי" על הביקור החודשי באופרה, מציץ בשעון מדי פעם, וביום שאחרי שוכח מה הוא ראה, העיקר שראה?  

הפסקה- אני מתעבת הפסקות בהצגות. שיא המתח שחייב ללכת ולהצטבר כל הזמן, לאכול את האולם, ואז יוצאים לפיפי, סיגריה ורכילות, והכל נשבר. המצאה בהמית וכוחנית שלא מבינה את המדיום.

פאוזה- אין פאוזה על הבמה. שחקן לא חי רק כשהוא מדבר. הוא כל הזמן נמצא בחתירה לקראת תיקון חיים, בשקט או במלל.

מניע- כל כך טכני ולא אנושי. לי, לטול, יש "מניע" אחד ומוגדר בחיים? אה, לא? 

אפיון- כנ"ל. אדם הוא לא כלנית שמגדירים בטיול השנתי.

פעולה- אחת? אינסוף?

דמות- דיברתי על זה כאן.

רצון

מעצור

אבסורד- תיאטרון אבסורד. מה כל כך אבסורדי בו? אני אישית חושבת שיש הרבה יותר אבסורד במחזות הריאליסטיים של סובול ומתי גולן מאשר ב"זמרת הקרחת" של יונסקו, שהוא המציאות בהתגלמותה ברגע שלא מנסים לחקות אותה, אלא להבין את מרכיביה.

השתחווייה- האישור לכך שבעצם ההצגה לא שינתה את העולם, והקהל עדיין נינוח בכסא, נחמד לו, רגוע, מדושן עונג, לא מזועזע- והשחקן, במקום להתבייש, עוד יוצא לבמה לקבל על זה פרס בצורת תשואות.

מחיאות כפיים- באותו עניין. מחיאות כפיים צריך להרוויח ביושר.

רבדים- כל המתמטיקה הזו בניתוח מחזה מוציאה אותי מדעתי.

ביטים- צורת חלוקה של רפליקות טקסט בעבודת החזרות של השחקן, שבעצם מפרק את הטקסט למוות תוך חשיבה על "גיוון" ו"פעולות" במקום פשוט להרגיש איך הטקסט החכם יודע לדבר את עצמו הכי נכון אם רק נותנים לו הקשבה.

מוסדות תרבות- כמה אוקסימורוני.

עולם בדיוני- מה בדיוני בו? הוא האמת כפי שאנחנו לא מעזים לראות אותה בחיי היום יום, ב"מציאות" שלנו, שמרוב העמדות פנים אין בדיונית ממנה.

אחדויות- כל כך שחוק וקלישאתי, ועם זאת כל כך רחוק מהמשמעות המקורית של אריסטו. 

מקוריות- במילים אחרות, יוצרים שלא למדו כלום, בורים לחלוטין, מנפנפים במילה "מקוריות" כאידיאולוגיה, חושבים שהמציאו את הגלגל על הבמה, גאים מאוד ואין להם שום קריטריונים לראות עד כמה זה מביך.

(השתמשתי כאן בכולן לא פעם. אין כאן טיפת יושר)