הקול שלי מתחלף באמצע המשפט כמו נער מתבגר
כשאני מרצה אני יושבת חזק על הגבוהים של הסופרן, טון של מורה, חזק, חזק יותר, חזק מדי, לא עוצרת לנשום
אני יושבת עם המסומם ומצחקקת בציניות של האלט הנמוך, מצטרדת, מאמצת הומור שחור, יורה הצלפות מורעלות לכל הכיוונים ברשף לעגני
אני לוחשת אהבה בשאיפות ונשיפות, מאנפפת, קול רך ומלטף שגנבתי מאמא
אני מדקלמת מטאפורות בעברית מתנגנת עם שמץ של מבטא רוסי, ובכלל נולדתי בפתח תקווה
אני יורקת בצרידות סדוקה מטחי פקודות לאקוניות בסטקאטו בהול חזק מדי, נמוך, עצבני
אני שולטת היטב במנעד הקולי של הידענות הבוטחת נטולת הספקות
אני מזייפת בסופי משפטים זיופים דקים שבדקים, לא נשמעים לאוזן הלא מיומנת, אבל הזיוף הוא קולה של החרדה
אני צוחקת צחוק לא אמיתי או שאני צוחקת צחוק אמיתי מדי, אני לא מצליחה למצוא את המידה
אני מחפשת הקול הנכון ואני מזייפת ואני נכשלת
בין משפט למשפט אני ממהרת למתוח קו ולומר
אני מפחדת מהשתיקות
(תוספת מאוחרת: פעם, מזמן, מישהו אמר לי שהקול שלנו הוא בכלל לא הקול שאנחנו שומעים, שמבחוץ זה נשמע לגמרי אחרת. הלכתי והקלטתי את עצמי שרה ומדברת. עד אז חשבתי שיש לי קול יפה, או לפחות מוכר וידוע. אני זוכרת את הגילוי הזה כאחד הרגעים המפחידים ביותר שחוויתי.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טלי רבן-הכט