| |
תאטרון אנטומי |
| 5/2005
כמה קטנות על סדר היום
- אני נורא נורא בלחץ בימים אלה. יש לי המון מטלות על הראש, ובאופן מפתיע הן לא מתבצעות מעצמן. אני אתפנה יותר בעוד כשבוע, ועד אז- סליחה על ההזנחה, גם בהנפקת הפוסטים וגם בביקורים אצלכם.
- מתחילה להפחיד אותי כמות החיפושים בגוגל שמגיעה אלי, פתאום כל העולם נורא מסתקרן מ"הדיוניסיה", "טול", "הדיוניסיה טול", והחמור מכולם- "טלי רבן", גיגולים בכמויות היסטריות, ולשם שינוי זו לא אני. יש משהו שעשיתי ולא גילו לי? ההייתי לסלבּ זוטא? מה פה קורה?
- מפאת הלחץ אני לא אספיק לכתוב את הפוסט שרציתי לכתוב לגבי דעתי על חגיגות יום העצמאות, מילא. אבל יש כמה נקודות קטנות:
- וידוי א': אני מאוד מאוד אוהבת את הצפירה. יותר מדויק- אני מאוד אוהבת את הקפאון של רחוב סואן, את הפאוזה הפתאומית של הנהגים בכביש הראשי, את הסוריאליזם שבזמן העוצר לרגע. זה כל כך יפה בעיני, אני תמיד משתדלת להספיק לצאת לרחוב שניה לפני הצפירה, לקלוט את הכל קופא. זה עוצר נשימה.
- וידוי ב': זה המקום לגלות שיש לי אובססיה לזיקוקים. אם יש דבר אחד ויחיד שגורם לי לצהלולים בלתי נשלטים, פרצי "וואו" בקול רם מדי ליד אנשים זרים וקפצוצים אנרגטיים, ובאופן כללי התנהגות ילדותית מבישה, זה הדבר.
- עם השנים אני מפתחת יותר ויותר חיבה לצמידות המוזרה של יום העצמאות ויום הזכרון. פעם שנאתי את מה שנראה לי אז כצביעות ישראלית מתועבת- עד 19:59 "אוי אסון כבד", ב- 20:00 "חג שמח!". היום משהו בחיבור שבין הסבל והאבל (למרות שיש בי ביקורת על ממלכתיותו העקרה) לבין השחרור שבחגיגה, נראה לי מורכב ואמיתי, כאילו השמחה והעצב מכירים זה בקיומו של זו, ומשלימים בתבונה עם העובדה שלא תתכן שמחה בלי עצב ועצב בלי שמחה.
- וחדשות הספרות להיום: המחזה בראש אמנם נזנח קצת, אבל הוא עדיין מתבשל בלי הפסקה. וזה מריח טעים. כשיהיה זמן אני אחזור לעבוד, ואז, עם קצת מזל, תקבלו טיוטה ראשונה לשיפוט (אם כי היא תצייר קווים רעיוניים בלבד).
- נוט טו סלף: אין, אין כמו מולייר. האיש עושה לי בית ספר בכל פעם מחדש (פירוט בהמשך, כמובן).
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טלי רבן-הכט